רק המזכרות נשארו: פרידה מג’ון פריין

זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.

מאז ג’ון פריין הפך לאחד המוזיקאים היותר אהובים ומוערכים אצלי. כזה שעומד מבחינתי בשורה אחת עם הטרובדורים ומספרי הסיפורים הגדולים שהיו כאן בקאנטרי-פולק ובכלל. יחד עם גיא קלארק וטאונס ואן זאנט. פריין השתמש במילים בדרך נורא אהובה עלי. הוא לא סתם כתב שירים. הוא יצר רגשות וסיפר סיפורים באופן מבריק. עם הומור, חן, רגישות וחום שאין שני להם. הוא ידע לקחת את הפשוט ביותר ולהפוך אותו למשהו גדול ועמוק. הכל בסימפתיה ופשטות מקסימה.

פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

519ZD6JNBJL._SS500_

תחילת הדרך עם האולמנים. אלבום הבכורה המושלם.

תמיד ב-Top: פרידה מצ’אק ברי

אלבום הבכורה של צ’אק ברי יצא ממש לפני 60 שנה. זה היה בחודש מאי של 1957. אלבום שפתח קריירה שהמשיכה עד אתמול. קריירה שהיא גדולה וחשובה מדי כנראה מלתאר אותה במילים. כזו שהיא גם מורשת, בית ספר, היסטוריה של איש אחד ואגדה מוזיקלית עם אבני יסוד של ז’אנר שלם.

צ’אק ברי נפטר אתמול בגיל 90. בדיוק חמישה חודשים אחרי יום ההולדת העגול והמדהים הזה שהגיע אליו ב-18 לאוקטובר האחרון. אני תמיד זוכר מתי נולד, כי זה יומיים אחרי יום ההולדת שלי. כשאני עצמי נולדתי, זה היה כבר אחרי התקופה הכי גדולה שלו. בתחילת שנות השמונים, שלוש שנים אחרי שיצא אלבומו האחרון בינתיים. באותו יום הולדת 90 אגב, גם יצאה ההודעה שברי הולך לשחרר אלבום חדש וחגיגי שיגיע בחודש יוני הקרוב. אלבום ראשון אחרי הפסקה של כמעט ארבעה עשורים מאז קודמו. אבל עכשיו יודעים שהוא יהיה אחרון בהחלט וכזה שגם יקבל את התואר “אלבום פוסט-מוות”.

Chuck-Berry

ברי בימים המוקדמים, בפוזה הכי מוכרת שלו על הבמה.

הקיץ שהיה וכמעט היה

אז הקיץ עוד שניה מסתיים (מבחינת התאריכים, פחות עם מזג האוויר). מאז חודש יוני לא כתבתי פוסט חדש, לאחר שהקודם סיים פרוייקט מרגש שהוביל בסוף לאכזבה מקומית. עבר מאז המון. אז חודשיים אחרי, הנה סיכום קיץ קטן שלי, עם כמה אירועים שהיו, מקומיים ואישיים, והאלבומים הבולטים כמובן שעשו לי שהנעימו לי את הימים והלילות החמים.

חודש יוני

אז מה היה לנו?

הרולינג סטונס ו-מ. וורד פותחים את מה שאז היה אמור להיות בערך הקיץ הכי טוב פה מבחינת הופעות חו”ל. התחיל המונדיאל. הולנד דופקת חמישיה מול ספרד. אני מאושר. עזבתי את העבודה לחופש מאוד מוצרך. פרוייקט ניל יאנג שלי בבלוג מגיע לשיאו לקראת ההופעה בארץ. ההתרגשות עולה.

אלבומים בולטים:

Rich Robinson – The Ceaseless Sight
the ceaseless sight

אלבום סולו שלישי לריץ’ רובינסון, שלוש שנים לאחר קודמו ואחד שהתעלה על הציפיות שלי ממנו. נראה שכך פעם שריץ’ חוזר לכתוב שירים לבד ונמצא בפרונט הוא רק הולך ומשתפר. זו לדעתי ההוצאה הטובה ביותר שלו בינתיים. אלבום שלם בהרגשה, עשיר מוזיקלית, עם גיבוי טוב מאחוריו. השירים של ריץ’ מאוד מהודקים ויש פה הרבה מההשפעות עליו, הגיטרה שבחיים לא ימאס לי ממנה והמוזיקה שיודעת לנוע היטב בין הסגנונות השונים שברצועות. בינתיים מבחינתי ריץ’ מנצח את אחיו השנה והאלבום החדש של ה-Brotherhood של כריס. יש בו משהו הרבה יותר מחובר ואחיד.

Positively Spring Time

חודש מרץ היה עמוס וללא כתיבה. הייתי בהופעות בחו”ל, רצתי את חצי מרתון תל אביב וחיכיתי ללא מעט אלבומים שיוצאים עכשיו בעונה הנוכחית.

אביב הוא תקופה שקטה יותר בכל מיני תחומים. מתרגלים כבר לשנה החדשה, נכנסים לשגרה בהרבה תחומים, בקולנוע זו עונת הסרטים היבשה אחרי האוסקר ולפני סרטי הקיץ. אבל במוזיקה האביב תמיד היה עמוס במלא אלבומים חדשים שאני מחכה להם. זה לא דבר שונה גם השנה. הרבה הקלקות על הזמנות דיסקים מחו”ל, עוד ועוד אלבומים נכנסים לוויש-ליסט וים של דברים חדשים שאני מחכה להם לשמוע. אז הנה שלישייה מתוך ים האלבומים שפותחים לי את העונה.

The Cave Singers – Naomi
naomi.11183v4

אלבומם הקודם של השלישייה מסיאטל היה אחת ההפתעות הנעימות ביותר שלי ב-2011. הפעם הגעתי מוכן אליהם ובציפיה. “Naomi” הוא אלבום שאני מרגיש איתו Follow-Up חיובי לקודמו, “No Witch”. להרכב הזה לגמרי יש את הסאונד שלו והוא כאילו המשיך לי את האלבום הקודם על אותה דרך. שזה אחלה במקרה פה.

לקחו כמה רצועות עד שהאלבום התרומם לי, אך הקסם של ה-Cave Singers הגיע יחד עם הפולק-רוק המרומם שלהם, ונשאר איתי עד הסוף. נראה לי “Naomi” הולך להיות פסקול די מוצלח לאביב. לחמימות והדברים הטובים בו בהרגשה הכללית.

Shine

Northern Lights

————————————————————————————————————

My Morning Solo

אחרי עשור וחצי בערך של יצירה והופעות כמעט בלי הפסקה, רובן עם My Morning Jacket כמובן, ג’ים ג’יימס החליט סוף סוף להוציא לאוויר העולם אלבום סולו מלא ראשון. בשבילי היו אלה חדשות מרתקות, מכיוון ש-MMJ הן אחת הלהקות היותר קרובות אלי בשנים האחרונות. מאלו שכל אלבום בדיסקוגרפיה שלהן נמצא אצלי במדף, ההתעמקות איתן גדולה ושגם נדדתי במיוחד לארצות זרות רק כדי לראות אותן בלייב. תוצר הסולו המלא הזה יצא החודש תחת השם “Regions of Light and Sound of God”. ג’יימס תמיד פנה לכל מיני פרוייקטים וצדדים שונים בקריירה, מעבר ללהקה המרכזית שלו, וגם עכשיו אפשר להגיד שהוא הצליח שוב לחדש ואף להפתיע. גם אחרי כל האלבומים של MMJ, הפרוייקטים של Monsters of Folk ו-New Multitudes, ה-EP מחווה עם השירים של ג’ורג’ האריסון, והמון ביקורים בפסקולים, אלבומי מחווה למיניהם ואלבומים של אמנים אחרים. עכשיו הוא לבד. לגמרי לבד.

בסולו הבכורה ג’יימס הדגיש נורא את המילה “סולו”. הוא עושה פה ממש הכל כמעט לבד. המילים והכתיבה, המוזיקה, הנגינה ברוב הכלים, ההפקה והקטע האומנותי הכללי של האלבום, גם בפנים וגם איך שנראה מבחוץ. הופתעתי שאף אחד מחברי הלהקה שלו לא מתארח כאן, מלבד קרדיט אחד של קארל ברומל מ-MMJ, שגם כן לא קשור בכלל מוזיקלית (אחראי רק על תמונת העטיפה). כל הדבר הזה מעצים את העניין האישי פה.

שובו של הדוקטור

Dr. John – Locked Down

בחודש שעבר יצא האלבום החדש של מלקולם רבנאק. מי? סליחה, דוקטור ג’ון, כפי שמכירים אותו בשם הבמה שלו, או גם אפילו הפרסונה השניה של רבנאק שמוציאה את כל הקסם מהקלידים שלו כבר כמה עשורים טובים.

המוזיקה של הדוקטור תמיד היתה סוג של טקס מוזיקלי עם כל מיני ריחות וניחוחות. של בלוז, R&B, פופ, בוגי, רוקנ’רול ועוד. אני חייב להודות שאני לא מחסידיו הקרובים, אבל תמיד אהבתי אותו, במיוחד כששיתף פעולה עם מגוון אמנים שאני אוהב יותר או שאפילו השפיע עליהם מאוד (אני תמיד מודה לו כל פעם שאני שומע את “I Walk On Guilded Spilnters” שלו בגרסת Humble Pie בפילמור או ג’וני ג’נקינס מגובה ע”י דווין אולמן).

הסיבה שמשכה אותי לאלבומו החדש היא דן אורבך מה-Black Keys, שהפיק את אלבום ומנגן בו, ואני חייב להודות – הכימיה ביניהם פשוט נפלאה. הערבוב של הגיטרה של אורבך והסאונד שהוא מביא איתו משתלבים היטב עם המוזיקה של הדוקטור ועם זאת – עדיין מניחים למילים “דוקטור ג’ון” להיות בקדמת הבמה.

בחלק מהשירים פה יש קצת הרגשה של הבלאק קיז פוגשים  את דוקטור ג’ון הצעיר…כל הז’אנרים מהם הושפע עדיין מתערבבים כאן בעוד מתכון מוזר, שבתוספת של אורבך הוא פשוט עובד.

עם הציפורים לכיוון דרום

The Mastersons – Birds Fly South

האלבום הזה מסתמן כאחת התגליות היפות של השנה בשבילי. ה-Mastersons הם כריס ואלינור, צמד מוזיקלי וזוג נשוי. כל אחד לחוד שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים עד שנפגשו לפני כמה שנים, איחדו כוחות, גם כצמד מוזיקלי וגם כצמד בחיים וחודש שעבר שיחררו את אלבום הבכורה שלהם.

כל אחד מהם מוכשר בפני עצמו. כריס מסטרסון יודע לשיר, לנגן היטב על מבחר גיטרות ולכתוב. אלינור וויטמור אותם הדברים ואף יותר (תוסיפו לזה כינור ומנדולינה בין השאר. היא עושה המון). לכל אחד הקול שלו, אבל כשהם יחד הם יוצרים קול שלישי נפלא. סגנון המוזיקה שלהם וההרמוניות מאוד מזכירים את ה-Jayhawks, ואין ספק שחובבי ההרכב הוותיק ממינסוטה יאהבו גם את ה-Mastersons. יש שירים שבהם הקול של אחד בולט וראשי יותר, ויש רגעי קסם שבהם הם שרים יחד לאותו המיקרופון ושם שומעים עוד יותר טוב את היופי שלהם ביחד.

שנה שעברה הם היו חלק מלהקת הגיבוי של סטיב ארל וכל ערב לזמן קצר הוא היה עומד בצד ומפנה את הבמה שלו לצמד הזה. הוא כנראה ידע מה הם שווים. עכשיו גם אנחנו.

“Birds Fly South” הוא אלבום חובה לכל חובב אלטרנטיב-פולק-קאנטרי-אמריקנה. כרגע הוא אחד האלבומים היותר מרעננים של 2012 אצלי ואחת המתגליות השנה. אין לי מושג מה קורה בחיים הפרטיים של הזוג הזה, אבל אם הם חיים כמו שהם יוצרים ומבצעים מוזיקה יחד, יהיו להם הרבה שנים מאושרות…

וודי גאת’רי קם לתחיה ו- M. Ward ממשיך בשלו

New Multitudes – New Multitudes

אחד הפרוייקטים המעניינים של השנה בינתיים יצא לא מזמן, תחת השם New Multitudes. השם הזה הוא סוג-של סופרגרופ הכוללת רביעיית מוזיקאים טובים ומוכשרים המגיעים כולם מהרכבי “אלטרנטיב” מוצלחים כיום:

ג’יי פרר (Son Volt), וויל ג’ונסון (Centro-Matic), אנדרס פרקר (Varnaline / Space Needle) וג’ים ג’יימס (My Morning Jacket).

הרביעיה הזו לקחה מילים שכתב וודי גאת’רי המנוח שמעולם לא היה בהן שימוש, יצרה להן את המוזיקה, חילקה את הקולות והמלודיות והפכה מילים על דף לשירים ואותם שירים לאחלה אלבום. אפשר להגיד שזה אלבום מחווה, אבל הוא ממש לא כזה. כלומר, הוא כן מביא הרבה כבוד לאותן מילים שמר גאת’רי השאיר אחריו, אבל הוא נשמע כמוצר נקי ומרענן שלקח את הבסיס הכתוב והפך אותו לאלבום גמור וחדש לגמרי.

הבסיס הוא כמובן אמריקנה פולקית ברוח של כותב המילים, אך החבר’ה פה משחקים לא מעט בין הסגנונות שהביאו איתם בהרכבים אליהם הם שייכים. מה שבאמת הופך את הפרוייקט למעניין ולא משעמם.

השנה יהיה ציון יום-הולדת 100 לאותו וודי גאת’רי (שמת ב-67). מחלוצי הפולק האמריקני שהשפיע על רבבות אמנים, השאיר חותם ענק בהיסטוריה של הפולק ושירי המחאה והיה בין השאר האב הרוחני של בוב דילן. זמן מצויין לשחרר לאוויר את האלבום, או הפרוייקט הזה ששמו New Multitudes, שבלי ידיעתו כתב גאת’רי לפני כמה וכמה עשורים ועכשיו הצלילים של אותם מילים מגיעים אליו שם למעלה בקולם של המוזיקאים של היום שיושבים על המורשת שלו. אני בטוח שהוא שומע את זה בחיוך.

Levon Helm 1940-2012

ליבון הלם נפטר אתמול. קצת לפני גיל 72, וזה עדיין מפתיע. במיוחד לאור הפעילות והמסירות שלו בשנים האחרונות וכל מה שיצר מאז שחשבנו שהסרטן עזב אותו והוא יצא לדרך חדשה.

ממש לפני שנתיים הקדשתי לו פוסט שלם לכבוד יום הולדת 70. שם כבר כתבתי הכל; על האהבה שלי ליצירות להן היה שייך. כל התקופה עם The Band. האוטוביוגרפיה המרתקת ואהובה עלי עד-מאוד. קריירת המשחק וכמובן תקופת הקמבאק המופלאה, מ-2007 עד הימים האחרונים…עם האלבומים המאוחרים, ערבי ה-Ramble ועוד. האיש אגדה מבחינתי. עכשיו כבר היה.

לפני כמה ימים אשתו ובתו יצאו בהודעה שליבון נמצא בשלבים אחרונים עם המחלה שחזרה והוא בדרכו לעזוב אותנו. הפתיע נורא שהסרטן חזר ובכזו פתאומיות ואופס, הנה הוא כבר סיים את חייו. כשהיה נראה שהוא התגבר על זה פעם הקודמת, ליבון הלם נכנס מבחינתי לעוד תקופת שיא בחיים שלו. עם שני אלבומי הסולו האחרונים אחרי שחזר לו הקול, ושלל העבודה וההופעות. זה היה מדהים. זה היה מלא השראה.