רק המזכרות נשארו: פרידה מג’ון פריין

זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.

מאז ג’ון פריין הפך לאחד המוזיקאים היותר אהובים ומוערכים אצלי. כזה שעומד מבחינתי בשורה אחת עם הטרובדורים ומספרי הסיפורים הגדולים שהיו כאן בקאנטרי-פולק ובכלל. יחד עם גיא קלארק וטאונס ואן זאנט. פריין השתמש במילים בדרך נורא אהובה עלי. הוא לא סתם כתב שירים. הוא יצר רגשות וסיפר סיפורים באופן מבריק. עם הומור, חן, רגישות וחום שאין שני להם. הוא ידע לקחת את הפשוט ביותר ולהפוך אותו למשהו גדול ועמוק. הכל בסימפתיה ופשטות מקסימה.

לילות שלא יגיעו: פרידה מדיוויד ברמן

בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה.

הרגע היפה הגיע ב-12 ביולי כשהוא השלים קאמבק מטורף עם האלבום הנפלא של ה-Purple Mountains. אלבום ראשון של ברמן מזה 11 שנים ואחד שהיה שווה נורא את הציפיה. כתבתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלי לפני כן על אותה הציפיה, על ההתלהבות ביום שיצא ולא מעט תשבחות אחרי שביליתי איתו כמה וכמה האזנות והשמעתי ממנו בתכניות שלי ברדיו הקצה. בימים האחרונים הוא גם היה אצלי בראש ועל הנייר ברשימות האלבומים שבטוח יהיו בסיכום השנה שלי, אפילו במקום מכובד וגבוה.

הרגע העצוב הגיע שלשום. ארבעה שבועות אחרי הקאמבק הענק ויציאת האלבום, עם הידיעה שברמן כבר לא איתנו. הוא התאבד ועזב את העולם בגיל 52. שלושה ימים לפני שהיה אמור לפתוח סיבוב הופעות שיגבה את האלבום. הוא סבל מדיכאונות בעבר ואפילו היה ניסיון התאבדות. אבל מי חשב שזה יגיע פתאום עכשיו, בתקופה כ”כ מלהיבה ויצירתית. כאילו הוא תכנן את זה. אלבום יפה וקודר שהפך במודע או לא למכתב פרידה.

Purple Mountains. הקאמבק ומכתב הפרידה הקודר והיפהפה.

Purple Mountains. הקאמבק ומכתב הפרידה הקודר והיפהפה.

ג’ייסון איזבל בן 40: טקסט אישי ומיקס סוקר קריירה

ג’ייסון איזבל בן 40 היום. ציון דרך שראוי לפוסט וחגיגה שתגיע עוד רגע בצורת פלייליסט. השתמשתי במילה “דרך”, כי הוא באמת מהאמנים שעשו אחת כזו די מפותלת ומשתנה מקצה לקצה בעצמם בקריירה, ובנוסף גם לי אישית היתה דרך די מעניינת עם המוזיקה שלהם ועם החיבור אליה וגם לקשר שנוצר עם הבן-אדם עצמו.

אתחיל עם החיבור מצד המאזין. היה די מדהים ללוות את הקריירה של איזבל מהצד. מאז שהצטרף ל-Drive By Truckers בגיל 22 בלבד בשנת 2001, דרך שלושת האלבומים וסיבובי ההופעות להם היה שותף, העזיבה ב-2007 והיציאה לקריירת סולו, הגמילה וההתנקות מאלכוהול וההצלחה המטורפת שהגיעה אליו עם שלושת האלבומים האחרונים.

אני לא חושב שחוויתי אמן כ”כ אהוב שהיה מאוד קטן ביחס של פופולריות והצלחה, שעבר פתאום כזה שינוי מול עיני. אני ראיתי את איזבל מופיע במקומות קטנטנים מול 100-200 איש וגם ראיתי אותו טיפה מאוחר יותר ממלא ריצות מטורפות ב-Ryman והופעות מול מספר אלפי צופים שהן סולד אאוט תוך זמן קצר. ממישהו שהיה בזמנו שם קטן ומהאמנים האלה שהיו באופן מטומטם כאילו “שלי” והרגשתי שרק אני כותב עליהם וממליץ ומעריץ בסביבתי, הוא השתנה לאמן מוערך של יעני “כולם”, זוכה בפרסי גראמי והאלבומים שלו מסוקרים במלא מקומות חשובים.

הקריירה עד כה באלבומים.

הקריירה עד כה באלבומים.

אוטיס ראש: פרידה

שתי אבידות בימים באחרונים של מוזיקאים גדולים. קודם היה זה מרטי באלין, מהחברים המקוריים של ג’פרסון איירפליין, שכתב והיה הקול של המון שירים מעולים. ואתמול היה לי ממש חבל לשמוע על מותו של אוטיס ראש, בגיל 84.

אוטיס היה מענקי הבלוז מבחינתי, מוזיקאי וגיטריסט ענק. אחראי גם על לא מעט שירים והקלטות שמהווים חלק מעמודי התווך של הז’אנר והשפעות על כ”כ הרבה אמני בלוז-רוק לבנים שהגיעו אחריו. הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה ההקלטה הרשמית הראשונה שלו בשנת 1956, עם I Can’t Quit You Baby. הוא היה הראשון להקליט את השיר של ווילי דיקסון. זה שאחר כך לד זפלין יהפכו ללהיט מזוהה איתם.

הוא אחראי גם על All Your Love, שהכרתי לראשונה בזמנו מהבלוז ברייקרס של ג’ון מאייל עם אריק קלפטון וכמו כן אירוסמית’ שהקליטו אותו לאלבום Draw The Line (לא נכנס בסוף לאלבום ושוחרר במארז של Pandora’s Box). גם Double Trouble שייך לאוטיס, מהשירים שקלפטון הקליט וביצע לא מעט בקריירה. ועוד הרבה שירים אחרים שכתב והקליט ואחר כך קיבלו קאברים מענקים אחרים שהושפעו ממנו ופיתחו את הקו בין בלוז לרוקנ’רול.

MI0001399592ההוצאה הראשונה של אוטיס ראש שקניתי ושמעתי בחיי היתה האלבום Mourning in the Morning. קלאסיקה שהקליט ב-Muscle Shoals, באולפני Fame המוכרים ואיפה שבאותה תקופה הוצג הצד הטוב של אלבאמה דרך המוזיקה ושיתופי הפעולה של מוזיקאים לבנים ושחורים יחד.

מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection”
“I won’t deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג’לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ”המשפחה” של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ’ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

519ZD6JNBJL._SS500_

תחילת הדרך עם האולמנים. אלבום הבכורה המושלם.

תמיד ב-Top: פרידה מצ’אק ברי

אלבום הבכורה של צ’אק ברי יצא ממש לפני 60 שנה. זה היה בחודש מאי של 1957. אלבום שפתח קריירה שהמשיכה עד אתמול. קריירה שהיא גדולה וחשובה מדי כנראה מלתאר אותה במילים. כזו שהיא גם מורשת, בית ספר, היסטוריה של איש אחד ואגדה מוזיקלית עם אבני יסוד של ז’אנר שלם.

צ’אק ברי נפטר אתמול בגיל 90. בדיוק חמישה חודשים אחרי יום ההולדת העגול והמדהים הזה שהגיע אליו ב-18 לאוקטובר האחרון. אני תמיד זוכר מתי נולד, כי זה יומיים אחרי יום ההולדת שלי. כשאני עצמי נולדתי, זה היה כבר אחרי התקופה הכי גדולה שלו. בתחילת שנות השמונים, שלוש שנים אחרי שיצא אלבומו האחרון בינתיים. באותו יום הולדת 90 אגב, גם יצאה ההודעה שברי הולך לשחרר אלבום חדש וחגיגי שיגיע בחודש יוני הקרוב. אלבום ראשון אחרי הפסקה של כמעט ארבעה עשורים מאז קודמו. אבל עכשיו יודעים שהוא יהיה אחרון בהחלט וכזה שגם יקבל את התואר “אלבום פוסט-מוות”.

Chuck-Berry

ברי בימים המוקדמים, בפוזה הכי מוכרת שלו על הבמה.

פרידה מ-Butch Trucks. מתופף, מייסד ומנהיג שקט

המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ’ טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.

בוץ’ היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.

allman-brothers-band

בוץ’ טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.

הוא הדוד של דרק טראקס הענק והם גם חלקו יחד את זמנם בלהקה מצירופו של דרק ב-99. הוא גם הדוד של אחיו דוויין טראקס, המתופף כיום של ה-Hard Working Americans. העביר להם הרבה מהמורשת המוזיקלית שלו והכישרון בהחלט נשאר אצלם במשפחה. בוץ’ היה פעיל עד יום מותו. לא נח גם אחרי שהאולמנים התפרקו (וגם בתקופות קצרות של הפסקות בקריירה הארוכה של הלהקה). רק החודש הוא הופיע עם ההרכב הנוכחי שלו, Butch Trucks & The Freight Train Band. היה מתוכנן להם עוד סיבוב הופעות בחודש מרץ הקרוב.

אישית זכיתי לראות את בוץ’ טראקס פעמיים, בשתי נסיבות שונות שנחקקו אצלי חזק לטובה בזיכרון ההופעות והמסעות בחו”ל:

וורן זיבון: Play That Dead Man’s Song. על מוזיקה, חיים ומוות

אם היה עדיין בחיים, וורן זיבון היה חוגג יום הולדת 70 עגול ממש היום. אבל 14 שנה שהוא כבר לא כאן. מספר השנים שחלפו מאז מוות ידוע מראש של מוזיקאי גדול, שנפרד מאיתנו בדרך אולי הכי פשוטה, מכובדת ומרגשת בין כל אלו שנפרדו מהעולם מוקדם מדי בנסיבות מצערות.

וורן זיבון היה בשבילי נשק סודי בעולם המוזיקה. סוג-של ג’וקר או איזה כדור מסובב בתוך עולם הרוקנ’רול המורחב שהיה חלק ממנו. הוא ידע לשלב סגנונות, להזיע עם חשמלית ולרגש על הקלידים. בכלל, הוא מהקלידנים היותר טובים שהיו כאן, בשורה אחת אולי עם הגדולים ביותר והשמות המוכרים שזכו גם להרבה יותר תהילה ממנו.

הוא התחיל על הקלידים בתור שחקן משנה. הופיע לא מעט עם ה-Everly Brothers ועשה איזה מעבר מעולם הפולק לעולם הרוק ומשחקן משנה לראשי, עם שינוי סגנונות אל עבר קדמת הבמה. אך הבמה הזו לא הגיעה על ההתחלה. אלבום הבכורה שלו מ-1969 די נכשל, ורק שבע שנים לאחר מכן, ב-1976, הוא שחרר אלבום שני שהתחיל לו רשמית את הקריירה המוקדמת המוצלחת.  מקרה שתמיד קצת הזכיר לי את אמילו האריס בתחילת הקריירה, עם אלבום ראשון גם כן פחות מוכר\מוצלח מ-69 ואז Pieces of the Sky שלה מ-75 שהרבה מחשיבים בתור אלבום ראשון “אמיתי”…

פטי סמית’ בת 70: פוסט אישי ומיקס סוקר קריירה

זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd’s Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ”כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.

לפני שפנתה לדלת הצדדית בחזרה לאולם, ניגשתי להגיד שלום. כבר עמדתי עשרה מטרים ממנה בכל מקרה, אז למה לא. זו היתה פגישה קצרה. אמרתי שטסתי לראותה במיוחד מישראל וכנראה משהו על המוזיקה שלה שמלווה אותי שנים. היא חייכה בביישנות, כמו ילדה קטנה, אמרה תודה ולחצה את ידי. כשהסתובבה פתחתי את כף היד שלי וגיליתי שהיא השאירה בה את המפרט שלה. הרמתי את הראש מעלה, ראיתי אותה בדיוק נעלמת לתוך האולם וחייכתי חיוך גדול לאור המחווה והמפגש הקטן הזה.

guitarpickpatti

המזכרת והמחווה מהמפגש הקצר.

בערך שעתיים אחר כך כבר עמדתי בפנים וראיתי הכי קרוב שאפשר את הילדה הביישנית מבחוץ הופכת למפלצת במה, כשאור הזרקורים מדליק אותה ומבליט את המוזיקה והמילים שלה לאורך כל הערב. זו היתה הופעה מדהימה. יותר משדמיינתי בכל הזמן שקדם לכך, כשהאזנתי לאלבומים שלה לבד בבית או בדרכים. האהבה והחיבור שלי לפטי סמית’ כל השנים קיבלו חיים חדשים שם. מסוג המקרים שאתה אוהב אמן בטירוף ומאוד לעומק וחושב שאי אפשר יותר. ואז מגיע הרגע שהוא, או היא, עומדים ממש מולך עם המוזיקה הזו ב-Live וזה מתעצם ברמות שקשה לתאר. עד היום זו אחת ההופעות היותר טובות שראיתי.