הופעות השנה 2023

חלק שני בסיכומי 2023 שלי, הפעם עם הופעות השנה. קצת קשה לחשוב כרגע על התקופה הזו, כשיכולנו ליהנות באופן חופשי מהדברים האלה, שאחרי ה-7 באוקטובר נראים כ”כ זניחים וכאילו נלקחו מעולם אחר. אבל אלו הזיכרונות והסיפורים שהיו לי בגיחות המוזיקליות השנה, מתחילתה עד ספטמבר. בחרתי את 10 האהובות, מדורגות. בסוף גם פלייליסט בספוטיפיי עם רגעי השיא מכל אחת.

.10
First Aid Kit – Columbiahalle, Berlin

מתחילים עם הופעת החו”ל הבאמת ראשונה שראיתי ב-2023, אי שם בפברואר. ההופעה בברלין של First Aid Kit. הן היו נהדרות. מאוד אוהב את האלבום האחרון שלהן והשילוב של שיריו עם המוקדמים יותר היה אחלה. מהאחרון בלטו לי Out of My Head ו-Angel וכמובן Wild Horses II, שהוא פייבוריט שלי. ממש לפני הביצוע שלו, קלרה סיפרה עליו ועל הזוג בשיר ששומע את Wild Horses והגבר מעדיף את גרסת הסטונס, שזו הבחירה השגויה, והאישה מעדיפה את גרסת ה-Flying Burrito Brothers עם גראם פרסונס, שזו הבחירה הנכונה 🙂 לגמרי הסכמתי איתה, היה חמוד.

שילוב הקולות של האחיות פשוט נפלא ורואים את זה היטב גם בלייב. עם ההרמוניות המושלמות שלהן וביצועים שלא כאלה שונים ומיוחדים מהאלבומים, אבל עם הרבה יופי על הבמה. שמחתי מאוד לראות גם מ-Ruins את Rebel Heart (עם Outro נפלא) ו-It’s A Shame. וכמובן מאלבומים מוקדמים יותר את Master Pretender ו-The Lion’s Roar ו-Emmylou (שיר שני בסט עם רפרנס לגראם פרסונס). קטע נורא יפה ומרגש היה באמצע, כשהן שרו לבד על הבמה למיקרופון אחד את Songbird של פליטווד מק, לזכרה של קריסטין מקווי שנפטרה בסוף השנה שעברה. מיד אחריו הן ביצעו באותו האופן את Ghost Town הישן, מהאלבום הראשון שלהן. זה היה ממש מרגש. סך הכל שעה וחצי סולידית, הרבה יופי וביצועים מהודקים. כאלו שאם אראה בפעם שניה כנראה לא ילהיבו אותי באותה רמה, אבל לפעם הראשונה עם החוויה של השירים הללו ואיתן בלייב זה היה ממש כיף.





הופעות השנה 2022

הפעם האחרונה בה העליתי סיכום הופעות אישי הייתה ב-2019. מאז פרצה הקורונה והיו שנתיים עם לא מספיק הופעות כדי לחגוג אותן. השנה היו מספר גיחות והייתה כמות מספקת כדי לבחור ממנה. אז לכבוד פתיחת עונת הסיכומים כאן בבלוג, בה אני מתכנן לכתוב על לא פחות מ-100 אייטמים, אני מתחיל עם העשרה הראשונים בדמות הופעות השנה האישיות שלי. מדורגות. בסוף יש גם פלייליסט שמאגד את השירים שהיו רגעי השיא שלי בכל הופעה.

10.
Lucy Dacus – Columbia Theater, Berlin

לוסי דייקיס ברלין

פותחים עם לוסי דייקיס, בהופעה שדי הייתה שווה את הציפייה ממנה. הופעה נחמדה מאוד. לא יצאתי מגדרי, אבל גם לא ציפיתי כאמור למשהו כזה. לוסי נהדרת, קיבלה המון אהבה מהקהל ונראה שהיא רק גודלת וגודלת מבחינת הפופולריות שלה וההצלחה. במיוחד עם ה-Push הנוסף שעשה האלבום האחרון Home Video מהשנה שעברה. היא ביצעה את כל האלבום בלייב ואהבתי את העניין שהיא פתחה את ההופעה דווקא עם שיר הסיום שלו האהוב עליי, “Triple Dog Dare”. זו הייתה יופי של פתיחה.

היו גם ארבעה או חמישה שירים מ-Historian, כאשר ההיי-לייט הכי גדול שלי בהופעה היה גם הרגע שהכי ציפיתי לו. לראות את הביצוע לייב של “Timefighter”. השיר האהוב עליי של לוסי. זה היה מעולה ומבחינתי By Far יותר טוב מכל הביצועים האחרים בהופעה. היה שווה להגיע אפילו רק לרגע הזה, אבל כל הסט היה סבבה. מה שהוסיף לחוויה, זה שחברי הטוב ארז מאנטנות השמיימה היה לידי שם, אחרי הרבה זמן שלא חווינו הופעה יחד. אז שמח ממש על הערב הזה ושחוויתי את לוסי לייב לראשונה.




הופעות השנה 2019

זו היתה שנה גדושה של הופעות אצלי. כרגיל, עם גיחות ספציפיות ומטרות מוזיקליות שכיוונתי אליהן וטסתי במיוחד בשבילן. כמו תמיד, היו המון בבית השני שלי בלונדון, גם חלק בברלין ועוד חוויות ברחבי ארה”ב. אין לי הופעת שנה מובהקת מעל כולן וגם אין דירוג הפעם, אבל בחרתי את 20 ההופעות שעשו לי את השנה הזו להרבה הרבה יותר טובה. הופעות שסחפו, הביאו ערך מוסף עוד מעבר למוזיקה או פשוט עשו לי המון טוב על הלב.

כתבתי בזמן אמת על כל ההופעות הללו בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, אז חזרתי לטקסטים, הסתכלתי אחורה, ערכתי, שיניתי ואני מגיש פה מחדש את המילים על החוויות. אז מוזמנים ומוזמנות לקרוא עליהן כאן ולהיכנס אולי ככה קצת לרגעים אישיים שחוויתי ואולי לגלות משהו על הדרך, להתחבר, להבין או סתם לראות מה עוללתי השנה מעבר לים.



Craig Finn
תאריך: 17 באוקטובר.
מיקום: Oslo Hackney, לונדון.

ההופעה אולי שהכי חיכיתי לחוות השנה. כי בזמן הזה כבר ידעתי שקרייג פין אחראי על אלבום השנה שלי. עבודת הסולו של קרייג מאוד קרובה לליבי, במיוחד האלבום I Need A New War שיצא השנה, שמבחינתי זה גם האלבום הכי טוב שהוציא והוא גם נועל טרילוגיית סולו של קרייג בצורה נפלאה. זה אלבום שנכנס לי עמוק ללב עם כל הבדידות, עצב, יופי, תשוקה, חיפוש ותקווה שהוא מכיל. כבר כתבתי בהרחבה ומאוד לעומק על החיבור האישי שלי לאלבום הזה במקום הראשון בפוסט אלבומי השנה שלי.






די בטוח שחגגנו: The Hold Steady בלונדון

אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.

בשנה שעברה הם עשו זאת בלונדון גם כן, אבל לא יכולתי להגיע בגלל עבודה. השנה קניתי כרטיסים לשלושת הערבים ברגע שהודיעו עליהם, כי הסתדר לי טוב. ידעתי שיש ללהקה Die-Hards בלונדון, אבל לא ידעתי עד כמה זה חזק. כמו כן, למרות סיפורים, סרטונים וחוויות מחברים מחו”ל שהיו שם, לא ידעתי איזו רמת טירוף זה להיות נוכח בהופעות שלהם. טירוף שהיה לי העונג לחוות במשך סופ”ש מורחב אחד ושלושה ערבים שנצרבו עמוק בליבי.

New Project (3)



“…On that first night”

מכירים את זה שאתם אוהבים מאוד איזו להקה הרבה שנים ואז כשחווים אותם לראשונה סוף סוף בלייב, אתם פתאום מתאהבים בהם מחדש, אבל בצורה אחרת לחלוטין, עוצמתית והרבה יותר גדולה?

עוד חלום אחד קטן: ג’ני לואיס בלונדון

אני טוב בלזכור תאריכים. במיוחד כשהם מכילים בתוכם זיכרונות שיצרתי לעצמי וחלומות פרטיים שהוגשמו. בכל אירוע כזה יש את הרגע הספציפי שבו יום מסוים הופך למיוחד, או התאריך שלו מפסיק להיות מספר והופך לזיכרון. לפני שבוע היה בדיוק כזה רגע. ה-14 באוגוסט כבר לא יהיה סתם תאריך בשבילי, אלא מעכשיו והלאה אני אסתכל עליו אחורה בתור זיכרון נפלא, סיפור, חוויה ועוד חלום קטן שהפך למציאות.

מעל עשר שנים שאני טס ורודף אחרי החלומות המוזיקליים הללו, אבל זו פעם ראשונה שאני טס במיוחד בשביל הופעה אחת בלבד. בשביל שם אחד, קול אחד ומוזיקאית ג’ינג’ית אחת שיודעת להזיז אצלי כמעט כל רגש אפשרי עם מילים וצלילים.

IMG_20180814_211936_HHT

כבר המון זמן שג’ני לואיס נמצאת בראש הרשימה שלי של אמנים שלא ראיתי עדיין ואני הכי רוצה לחוות בלייב. אני מאוהב בה קשות מאז שהוציאה את אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue (שחוגג עוד חודש עשור). האמת שהתרגשתי אתמול כפי שלא קרה לי הרבה זמן עם הגיחות האלה. זה היה נראה כ”כ מוזר וסוראליסטי שעוד כמה שעות, או דקות, היא תעלה מולי בשר ודם ותגיש את השירים המוכרים האלה, שכ”כ קרובים לליבי ועברו איתי מסעות אישיים.

גיליאן וולש: 20 שנות קריירה

שנת 2016 מציינת כבר שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה של גיליאן וולש ושחרור אלבום הבכורה שלה ושותפה המוזיקלי ולחיים – דייב רולינגס. עשרים שנה של עשייה לאחד מהקולות הנשיים האהובים עלי ביותר בסביבה. לכבוד הציון הכנתי פוסט חגיגי בשלושה חלקים שמוגש לפניכם כך:

20 שנה, 20 תחנות – מעבר על כל הקריירה של גיליאן מהעיניים (והאוזניים) שלי, עם עשרים תחנות בולטות שבחרתי בצורה כרונולוגית, מ-1996 עד היום.

ערב מושלם באמסטרדם – טקסט אישי על הפעם היחידה בה ראיתי את גיליאן בהופעה, בערב מוזיקלי שנשאר כאחד המושלמים והמקסימים שחוויתי.

מיקס מיוחד סוקר קריירה – עשרים שירים שבחרתי וערכתי מעשרים שנות הקריירה של גיליאן עד כה. אז שווה גם להגיע לסוף.

כמובן גם כל הטקסטים לפני המיקס מלאים במוזיקה ולינקים, עם המידע, הפן האישי וחגיגה אחת גדולה לקריירה שעדיין ממשיכה. מקווה שתיהנו מכל מה שהכנתי.

================================================================

תחנה 1: Revival
(1996)

אלבום הבכורה שכאמור חוגג השנה יום הולדת 20. הפתיחה הרשמית של הקריירה המוזיקלית, בה גיליאן ודייב חוברים לטי בון ברנט שמפיק את האלבום. הציבור הרחב מגלה את המוזיקה של גיליאן, עם כל השפעות הפולק, קאנטרי ובלוגראס, שמכינות פה את הקרקע מצוין. זה אלבום בכורה מעולה בז’אנר הזה. השיר שפותח אותו (ואת הדיסקוגרפיה של גיליאן) הוא Orphan Girl, מהשירים היותר מוצלחים ממנו עד היום. זה גם שיר ששנה לפני כן אמילו האריס הקליטה באלבומה Wrecking Ball עם דניאל לנוי. הרבה כבוד ששיר שלך כבר מכוסה ע”י אמן גדול שהשפיע עליך, עוד לפני שהוצאת אלבום אחד בקריירה.

עם יאנג בדרכים חלק אחרון: סוף הדרך בלייפציג וברלין

 

זהו. עוד גיחת הופעות שלי הסתימה. יש עוד הופעה אחרונה בטור הזה באוסטריה, אבל בשבילי האחרונה היתה אתמול בברלין. היה מדהים להיות חלק מסיבוב ההופעות אולי הכי מטורף בקריירה של יאנג. כזה שהתעלה על כל הציפיות, שהיו על רף די גבוה בלי קשר. לפני שאני מסכם הכל ומוסיף עוד קצת מילים ומספרים משוגעים לסטטיסטיקה (האישית שלי וההיסטורית של ניל), הנה הסיקורים של שתי ההופעות האחרונות שלי, בגרמניה.

בלייפציג הצטרף אלי גבריאל, חבר מישראל שהגיע לאותן שתי הופעות בגרמניה. היה כיף הפעם לדבר גם קצת עברית עם כל מיני חברים ופרצופים חדשים שמכירים את הבלוג או האישיות האינטרנטית שלי. בנוסף לכל רבבות החברים האחרים שלי מחו”ל שאני פוגש בכל טור. דגש עם ניל. ההופעה בלייפציג הביאה איתה שתי חזרות מטורפות של שירים. קודם כל את Saddle Up The Palomino, שבוצע לפני כן רק בשנת 1984. זה היה כבר השיר הרביעי מתוך American Stars ‘n Bars בטור הנוכחי.

IMG_1263

עם יאנג בדרכים חלק ב’: דממה, רעש, חשמל ו-ווילי נלסון אחד ברומא

לפני תחילת ההופעה ב-Terme di Caracalla היפהפה נערכה דקת דומיה לזכר ההרוגים באירוע הטרור בניס, בלילה שלפני. זו היתה דקה של שקט מופתי שהוציאה לדרך כשלוש שעות רועשות, מרגשות ואינטנסיביות נוספות בטור הענק הזה.

זה כנראה היה הנוף היפה ביותר שחוויתי בהופעה. הקודם אני משער היה בהופעה של ניל בדרזדן לפני שנתיים. זו שנערכה ממש על הנהר ונפתחה עם 26 דקות של Down By The River. המיקום הנפלא היה רקע מושלם לערב הארוך של ניל והחברים ברומא. בין ההריסות והשרידים הישנים שהעיר מלאה בהם. בין היסטוריה ידועה להווה שאין מושג מה יביא. במיוחד בכל הופעה בסיבוב הזה.

IMG_1149

דבר אחד כבר היה ידוע לי לפני שהכל התחיל. בצהריים פגשתי חלק מ-Promise of the Real כשיצאו מסאונדצ’ק ואחריהם את ווילי נלסון. האבא האגדי של לוקס ומיקה שהצטרף לטור באיטליה. זה היה מפגש קצר ומאוד מחוייך. הבן-אדם מקסים. היה גם מפגש קצר עם ניל, עם שלום ולחיצת יד. ווילי ניגן איתם בסאונדצ’ק את Okie from Muskogee של מרל הגרד, את On The Road Again שלו ואת Homegrown של ניל שנורא רציתי לראות. ככה שידעתי שהוא יעלה איתם בערב לכמה שירים. גם היו שמועות חזקות שנילס לופגרן יצטרף אליהם. נילס חבר ב-E Street Band של ספרינגסטין שמופיעים פה עם הבוס למחרת, וכמו כן יש לו היסטוריה ארוכה עם יאנג. ניגן והקליט איתו לא מעט לאורך השנים. במיוחד ב-After The Gold Rush ו-Tonight’s The Night.

פוסט מהדרכים: תקלות והפתעות בעיר האורות – ספרינגסטין בפריז

ערב ארוך של תקלות, חזרות של שירים נפלאים והמון אנרגיות בהופעה מספר אחת מתוך שתיים בפריז. בדרך כלל אלו הערבים השניים שהופכים מיוחדים יותר. יש מצב שהפעם דווקא הערב הראשון הוא זה שקרו בו דברים שהופכים אותו למיוחד. נגלה זאת מחר בערב השני, אבל בינתיים כמה מילים על מה שהתרחש אתמול.

זו היתה ההופעה הראשונה בסיבוב האירופי באולם סגור ולא באצטדיון פתוח. זאת בגלל איסור שימוש במגרשים של היורו בצרפת מיד אחרי סיום הטורניר. תירוץ שנשמע קצת מוזר, אבל מבחינתי ומבחינת רבים אחרים זה מעולה. העובדה הזו אולי הוסיפה קצת יותר אלמנטים מיוחדים להופעה אתמול. כזו שהתחילה ב-19:45 והסתיימה קצת אחרי השעה 23:30. עם הרבה “מקרים” באמצע. מוזיקליים וגם ספונטניים על תקן של Technical Difficulties.

על ההתחלה נפלו פצצות מוזיקליות נהדרות. ברוס עלה לבדו לבמה ופתח עם ביצוע סולו על הספנתר של Incident On 57th Street. הנציג מהאלבום השני של ספרינגסטין שאני נורא אוהב. לצערי הוא גם היה היחיד ממנו בהופעה, אבל איזה יופי של פתיחה מרגשת. מיד אחריו הגיע  Reason to Believe שהעלה את הרף עוד יותר. זה היה ביצוע ראשון שלו בטור הזה וחזרה מבורכת של הנציג של Nebraska. אחד האלבומים הכי אהובים עלי שבמשך הרבה שנים גם היה האהוב ביותר. קיוויתי נורא לראות ממנו איזה משהו. זו בהחלט היתה הפתעה מרהיבה.

פוסט מהדרכים: ערב מושלם והיסטורי באמסטרדם

טוב, הם כנראה ידעו שאני מגיע לאמסטרדם…וואו. זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. זו גם היתה ההופעה הכי ארוכה בקריירה של ניל יאנג (לא כולל CSNY), עם שלוש וחצי שעות אינטנסיביות ומטורפות לחלוטין.

מבחינת סט-ליסט, גם כן, אחד המופרעים שהיו מבחינתי. עם כמה רגעי שיא. ועוד איזה רגעי שיא. קודם כל Razor Love בוצע בחלק הסולו-אקוסטי והיה נהדר. אבל הטירוף כרגיל הגיע בחלק עם Promise of the Real ועם המון המון חשמל. זה התחיל עם ביצוע מפתיע של Change Your Mind. ראשון מאז 2009 לנציג הארוך של Sleeps With Angels. מיד אחריו התחילו התווים הראשונים של Don’t Be Denied וכבר הייתי בעננים. ביצוע ראשון שלו השנה וסימנתי לי שיר שני שחוויתי בחיי מתוך Time Fades Away.

IMG_0843

קצת אחר כך קיבלתי גם את Revolution Blues שכ”כ רציתי. נראה לי שזה היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלי אי פעם בהופעות. בשניות הראשונות קפצתי משמחה. מרגעי האושר הטהורים האלה שרק הופעות ומוזיקה יכולים לספק. הייתי כ”כ בתוך זה. כל צליל וכל מילה שיצאה מהפה של ניל ושלי יחד איתו. לכל אורך הערב, היה נראה כאילו הם לא רוצים להפסיק לנגן. מדהים לראות אותם יחד. במיוחד מהשורה הראשונה. פשוט מדהים. לא ראיתי ככה את ניל מעולם. אפילו לא עם קרייזי הורס. רמות ההנאה והאנרגיה שהוא שואב ונשאב אליהן יחד איתם, זה קשה לתאר. הוא כמו ילד על הבמה.