The Pines, The Oscars & More

יש לי כמה וכמה דברים לציין בפוסט הזה. אתחיל קודם כל עם נציג אחד מחבילת האלבומים החדשים שהגיעו אלי השבוע (על אחרים אכתוב אולי בפוסט הבא).

Phantom Limb – The Pines

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממש לפני שנה ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שיצא ממש עכשיו. אז לאלבום החדש קוראים The Pines והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (בין השאר אחד הגיטריסטים האהובים עלי ושהפיק גם את שני האלבומים הראשונים של ראיין בינגהם).

זה אמור להיות אלבום הפריצה שלהם, במיוחד מחוץ לאי הבריטי. אני מקווה שזה אכן יקרה. השירים פה מייצגים היטב את הסאונד שלהם, סוג-של קאנטרי-סול עם לא מעט השפעות אחרות. הצד של הנשמה שייך מאוד לסולנית Yolanda Quartey. הקול המרשים שלה מוביל מצויין את סוג המוזיקה של ההרכב הזה, שאותי בהחלט תפס. יופי של אלבום שכיף נורא לשמוע אותו באיזה בוקר מלא שמש כמו שהיה היום. יש בו משהו מאוד משחרר.

Pearl Jam Twenty

האהבה שלי לפרל ג'אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט "Pearl Jam Twenty" הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, "Elizabethtown" מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; "ג'רי מגווייר" סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי "Say Anything" הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. "סינגלס" מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). "כמעט מפורסמים" הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את "ונילה סקי", הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין "רולינג סטון" כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט "כמעט מפורסמים".

Get Low

הסרט Get Low, או "מסיבת ההלוויה שלי" בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.

השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.

דובאל מגלם פה את פליקס בוש, הדמות המסתורית במרכז הסרט. על הסצינה הראשונה אנחנו מקבלים רמז על הסוד, סיפור או הסיבה לכך שבוש מתבודד כבר 40 שנה וחי בהסגר מסויים שכפה על עצמו, רחוק ממגע אדם. עד שפתאום הוא מחליט לארגן לעצמו הלוויה בעוד הוא חי, סוג של אירוע או מסיבה שאפופים במסתורין של חשיפה מסויימת שעומדת להגיע. בוש מבקש מכל מי שיש עליו סיפור או שמועה ששמע במשך השנים, לבוא ולספר אותם בהלוויה.

על אומץ אמיתי ופסלונים מוזהבים

בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו "אומץ אמיתי" (True Grit) של האחים כהן ו- "127 שעות" של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.

את "127 שעות" חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.

כשירדו כתוביות הסיום של "אומץ אמיתי" בקולנוע מיד ידעתי שהוא נכנס לרשימת הפייבוריטים הבולטים שלי לאוסקר. חיכיתי נורא כבר לראותו והוא לגמרי התעלה מבחינתי על הציפיות ממנו. בדרך כלל אי אפשר לדעת למה לצפות כשנכנסים לסרט של האחים כהן. פה אבל היה קצת יותר ברור בהתחלה, מכיוון שהוא מבוסס על ספר שכבר עובד לסרט קולנוע ידוע בעל אותו שם ב-1969 (בכיכובו של ג'ון ויין). הוא גם לא סרט אופייני לדעתי של האחים, שזה אומר שאין בו מוזריות כלשהי, עלילה שפתאום זולגת לעניינים מסובכים מפתיעים (ולפעמים לא סגורים) ודמויות וסוף שיכולים להיות לא תמיד הכי מובנים בעולם, לטוב ולרע.

Winter's Bone

אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם "Somewhere" של סופיה קופולה, ו"ברבור שחור" ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.

האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את "Winter's Bone", שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל "קר עד העצם". הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי "Ride With The Devil" של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.

הסיפור מתערער כאשר רי צריכה למצוא את אביה הנעדר כדי לא לאבד את הבית והשטח שבו הם גרים. מפה אנחנו נכנסים למסע מסקרן שמתרחש כולו בכותלי האיזור הספציפי הזה, ליד הבית, עם משהו בוער מבפנים שמחכה להתגלות ככל שאנחנו ו-רי מנסים לחקור יותר לעומק על גורל אביה.

אני חייב לציין שלאורך כל הסרט הרגשתי אווירה דרמתית מותחת שדי משכה אותי. האמת שחשבתי לפני הסרט שמסע החיפושים שלה יגיע למקומות גיאוגרפים אחרים או רחוקים. אבל הכל מתרחש פה קרוב לבית. זה שהיא פוחדת לאבד ועליו היא נלחמת. זה שלידו ועם האנשים והשכנים שלו מתרחשים דברים שלא תמיד כדאי לדעת עליהם ושכל חפירה נוספת לעבר האמת תוציא עוד בוץ מלוכלך החוצה…וכך גם קורה בסרט ככל שאנחנו מתקדמים.

מועדון צ'אק פאולניק

דבר ראשון שיש לציין – חזרתי לארץ אחרי כמעט חודש הופעות בחו"ל שהיה טיול המוזיקה הגדול ביותר שלי עד כה (גם מבחינת אורך וגם מבחינת חוויות מוזיקליות). הפוסט הראשון שלי אבל אחרי החזרה הוא לא על זה. בסופו נחזור לעניין הטיול.

אז ככה:

השבוע, בעודי מנסה להתאקלם בחזרה לעבודה (והמציאות), הגיעה אלי חבילה למשרד. בתוכה היה עותק של הספר "מועדון קרב" (Fight Club) בעברית שידידה יקרה הקשורה למקום הוצאתו שלחה לי, מכיוון שהיא זוכרת את רמת אהבתי למחבר הספר.

חלק ממכרי בהחלט יודעים זאת, אבל הנה זה פה בבלוג בפעם הראשונה לכלל הקוראים (וגם כי זו סיבה טובה ועכשיו תורי אני משער לכתוב כאן על ספרות) – צ'אק פאולניק הוא הסופר האהוב עלי.

זו הסיבה שחיוך קטן עלה על פני כשפתחתי את החבילה ההיא ואמרתי לעצמי בלב "סוף סוף…הגיע הזמן". כי 14 שנה אחרי שיצא לאור, המוני תרגומים בשפות שונות ו-11 שנה לאחר צאת סרט הפולחן שמבוסס עליו – "מועדון קרב" סוף סוף גם קיים בשפה העברית.

הרומן שלי עם צ'אק פאולניק (Chuck Palahniuk) החל לפני כשש-שבע שנים. הסרט Fight Club הפך לאחד האהובים עלי ביותר אחרי שיצא לאקרנים ב-1999 (הבמאי שלו אגב הוא דיוויד פינצ'ר, שכפי שאפשר להבין מהפוסט הקודם שלי הוא גם הבמאי האהוב עלי) ושנים בודדות לאחר מכן, אני חושב שזה היה 2003 או 2004, החלטתי לגלות גם את הספר עליו מבוסס הסרט.

להיתפס ברשת של פינצ'ר

ביום ראשון האחרון הייתי בהקרנה של "הרשת החברתית" ("The Social Network"), אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, משתי סיבות; לאחת קוראים דיוויד. לשניה קוראים פינצ'ר.

דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים הכי אהובים עלי. הוא גם האיש שנבחר לביים את אחד הסרטים המדוברים של השנה. כששמעתי לראשונה על המעורבות שלו בסרט הזה הרמתי גבה קטנה. פייסבוק? מארק צוקרברג? הסיפור מאחורי זה? אבל זה כ"כ טרי. כבר סרט ביוגרפי בבסיסו? הבן אדם הזה באמצע שנות העשרים שלו עדיין…מה גם שאני רחוק מלהיות איזה גיק מחשבים או מישהו שכ"כ יתעניין באיזו הקמה של אתר חברתי פופולארי. אפילו אם אני משתמש בו באופן יומי.

איכשהוא ככל שהזמן עבר והסרט התקרב, מצאתי את עצמי מחכה לו יותר ויותר. אני לא חושב שזה היה קורה לי אם במאי אחר היה מופיע תחת שם הסרט הזה. אבל מה, פינצ'ר יכול לגרום לי להתעניין גם בדברים שלא אמורים לעניין אותי. במקרה הזה הוא גם הצליח לרתק אותי והוציא אותי די שבע רצון מהסרט.

דיוויד פינצ'ר

ארון סורקין ("הבית הלבן") רשום על התסריט של "הרשת החברתית", והוא אחלה של תסריט. אבל זה גם לגמרי סרט של בימוי מבחינתי, אף יותר מסרט של תסריט (בלי קשר שהם הולכים יד ביד כאן ברמה גבוהה). ואני דווקא אחד שתמיד נמשך יותר לסרטים האלה שהתסריט הוא הדבר המרכזי שעושה אותם. הרבה מהסרטים תמיד בטקסי האוסקר שלוקחים את הפרס על התסריט המקורי או מעובד, אלו הסרטים שהכי אהבתי מבין המועמדים, הרבה יותר מאלו שזכו בפסלון הכי נחשב.

עיבוד פנטסטי

אתמול התיישבתי לראות את הסרט ששכרתי ב-DVD לסופ"ש, שהוא סרטו האחרון של הבמאי ווס אנדרסון"Fantastic Mr. Fox".

אתחיל בלהגיד שהסרט היה נפלא. אמשיך בזה שהסרט לא הגיע לישראל להקרנות רגילות בקולנוע ורק היה פה לאיזו הקרנה או שתיים מיוחדות בסינמטקים. בחודש שעבר הוא יצא ב-DVD בחו"ל (זון 1).

נורא נהניתי ואני חושב שזה העיבוד הקולנועי הטוב ביותר שעשו לספר של רואלד דאל, אחד מסופרי הילדים היותר מקסימים שדרכו בעולם הספרות. אנדרסון ("Rushmore", "משפחת טננבאום", "עמוק במים", "רכבת לדארג'ילינג"), בצורה מאוד מיוחדת, הקים פה לחיים את אחד מהסיפורים הנפלאים הללו.

הסרט עשוי מצויין, המדבבים מעולים (ג'ורג' קלוני, מריל סטריפ, ווילם דפו וחלק מהשחקנים הקבועים בסרטיו של ווס אנדרסון כמו ג'ייסון שוורצמן, אוון וילסון וכמובן האגדה ששמה ביל מארי) ואין שם רגע מיותר. באמצע הסרט מצאתי את עצמי לבד מול המסך אומר "איזה יופי של סרט". מיד אחרי זה בסצינה מסויימת התחילו ברקע הצלילים של "Street Fighting Man" של הרולינג סטונס ואז בכלל אמרתי לעצמי "איזה יופי של סרט!!"…:-)

"מר שועל המהולל" מבית היוצר של ווס אנדרסון

ארבע כוסות ואפיקומן אחד – המלצות חדשות

אני לא אחד שמתלהב יותר מדי מחגים, במיוחד חג כמו פסח. אבל מהוצאות מוזיקליות חדשות אני דווקא כן. אז בגלל שהחודש נפלו עלינו כמה וכמה מעניינות ועם כל עניין המתנות לחגים, הנה ארבע המלצות מוזיקליות טריות מתקופה זו (פלוס בונוס קולנועי אחד), כמתנות לאחרים או למדף הפרטי שלכם.

Jimi Hendrix – Valleys of Neptune

לפני שבועיים יצאה לאור אסופת השירים הזו, שרובה הוקלטה בחודשים הראשונים של 1969, תקופת הקלטות של הנדריקס שהגיעה אחרי אלבומו המופתי "Electric Ladyland". השירים יועדו לאלבום האולפן הרביעי של ה-Jimi Hendrix Experience שמעולם לא הגיע, וכעת, 40 שנה מאוחר יותר הם משוחררים במתכונת רשמית.

נכון, חלק מהשירים פה כבר שוחררו ונשמעו קודם לכן בגרסאות כאלה ואחרות, במיוחד אצל חובבי הנדריקס קשים. עדיין, הגרסאות שנמצאות כאן יכולות לחדש בעבודה שנעשתה עליהן ומכניסות גם אהבה מחדש לאחד האמנים והגיטריסטים הגדולים ביותר שהיו כאן. במיוחד בקטעים שיהיו פה חדשים גם למאזינים הוותיקים ובמיוחד אלו שהוקלטו ע"י שלושת חברי ה- "Experience" המקוריים, שלצערנו כבר אף אחד מהשלישייה לא איתנו כיום, אחרי שנואל רדינג הבאסיסט עזב אותנו ב-2003 וגם מיטש מיטשל המתופף הלך לעולמו לפני שנה וחצי, בידיעה שדי העציבה אותי בזמנו.

הרבה יותר מפסלון

בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה "השיר הטוב ביותר מתוך סרט" והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט "Crazy Heart", שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג'ף ברידג'ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.

אני התוודעתי לבינגהם ולמוזיקה שלו במהלך 2007, בעיקרון שנת הפריצה שלו. לפני כן בינגהם היה נער שעזב בית ספר, התפרנס קצת מרודאו, ובין רכיבות על פרים ונדודים בטקסס החל לכתוב מוזיקה. הוא הוציא כמה הקלטות בהוצאה עצמית, עד שחתם בלייבל של Lost Highway Records, הידועים  בתור בית לאמני קאנטרי-רוק, אמריקנה והסביבה (ראיין אדאמס, ג'וני קאש, ווילי נלסון, ואן מוריסון ועוד).

51yWhlTZvqL

אלבום הבכורה – Mescalito

את תשומת הלב שלי הוא משך בזכות המפיק של אלבומו הראשון – הגיטריסט מארק פורד (לשעבר חבר בלהקת הבלאק קרואוז). פורד הפיק וניגן באלבומו וכך ב-2007 יצא לאוויר העולם Mescalito, אלבום הבכורה של בינגהם.