עוד 27 שנים: על העיבוד הקולנועי החדש של IT

לא היו הרבה סרטים השנה שממש עפתי עליהם. במיוחד כאלו שהגעתי אליהם עם הרבה ציפיות והמתנה. אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה היה IT. סרט, או יותר מזה – עיבוד לספר, שסחב עמו הרבה משקל ושנים של אותה ציפיה. כזו שבאה על סיפוקה ברגע שכותרות הסיום של הסרט עלו. הסיפוק הזה כולל בתוכו הרבה רבדים, שרובם מגיעים מאהבה גדולה למקור – הספר של סטיבן קינג. מה שתמיד היה האהוב עלי שלו (לפחות מתוך אלו שקראתי). אז בתור חובב אימה בכלליות ומעריץ של הסיפור המקורי בפרט, באתי עם הרבה מטען. אז אני פורק אותו פה, עם המחשבות על הסרט, מה הוא כולל ומה לא, השינויים מהסיפור המקורי, ההקבלה למיני-סדרה הישנה שלו והציפיה הנוספת לחלקו השני.


 

"Politics always change. Stories never do"

במשך שנים היתה המתנה לעיבוד קולנועי ראוי לספר הקלאסי של סטיבן קינג מ-1986. בשנת 1990 שודרה המיני-סדרה של IT בטלויזיה. העיבוד הראשון והיחיד לספר עד השנה הנוכחית. אבל זה היה למסך הקטן. וכמו כן, הספר דרש העברה טובה יותר, עם דגש על בית הקולנוע. בתור נער אהבתי את המיני-סדרה. היא השפיעה עלי (עוד לפני ההיכרות עם הספר). אך כשחזרתי אליה בשנותי הבוגרות, ראיתי עד כמה היא מיושנת וכבר פחות מלהיבה או עשויה באופן ממש מפחיד או מושך בהיבטים השונים. במיוחד אחרי החשיפה לספר והקטעים הקיצוניים שלו, האימה וכל מה שהוא מכיל, שעוד רגע אגיע לזה. מה שכן, טים קארי נשאר סבבה בתפקיד Pennywise והיה דווקא מנקודות האור של המיני-סדרה.

זאבים וכבשים: על Wind River וטרילוגיית הסרטים של טיילור שרידן

עד לפני שלוש שנים לא היה לי מושג מי זה טיילור שרידן. ואז ב-2015 יצא Sicario. הסרט הראשון שהוא כתב שממש אהבתי (יחד עם הבימוי של דני וילנב, עוד אחד שהפך לפייבוריט מובהק אצלי בשנים האחרונות). בשנה שעברה שרידן כתב גם את Hell Or High Water, אחד הסרטים היותר אהובים עלי של 2016, עליו גם קיבל מועמדות אוסקר לתסריט מקורי. השנה, או עכשיו, שרידן מגיע עם Wind River. סרטו השלישי כתסריטאי שלראשונה הוא גם ביים ובעצם חותם טרילוגיה לא רשמית שלו.

זו טרילוגיה לא רגילה או בהמשכים, אלא יותר באווירה וסגנון כתיבה של שלושה סרטי דרמת-מתח מצוינים לדעתי, עם סיפורים שונים שכוללים לא מעט אלמנטים מקבילים. אם זה ברקע שלהם, בכניסה פנימה לתוך אותם סיפורים קטנים והדמויות הבולטות שמצאו את עצמן שם ללא תכנון. עם המעשיות, הדם, הרגש, האובדן, משפחה, סבל, אלימות, פשע וסוג העלילות האלה שמתרחשות בצד הדרך ומגיעות מהקרביים של אמריקה.

למרות שהסיפור הקטן והחדש של 2017 מלא רבדים מעניינים וטובים בפני עצמו, קשה לי שלא לדבר עליו מבלי להזכיר את שני קודמיו. או להרחיב ולראות את ההקשרים והבסיס הזה שהוביל ל-Wind River. נכון, אפשר בכיף לצפות בכל אחד מהשלושה לחוד וליהנות ולהבין\להכיל אותם בלי קשר. הם הרי סרטים שונים לחלוטין. אך יש משהו בכתיבה של שרידן ובעולם הקטן הזה שלו בשלוש השנים האחרונות שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי על כולם יחד. או על Wind River דרך הסרטים שקדמו לו והחוטים המקשרים מתחת לפני השטח של שלוש היצירות של שרידן.

סרטי השנה 2016

כמדי שנה בחודש פברואר, קצת לפני טקס האוסקר וקצת אחרי המעמסה של פוסט אלבומי השנה בדצמבר, הגיע הזמן לאהבתי השניה לצד מוזיקה ולסכם את השנה הקולנועית. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי מהשנה החולפת, חלקם בולטים יותר וחלק ראויים לציון. כולם מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. שנתחיל?

סרטי האוסקר\פייבוריטים אישיים:
oscars

מעבר אישי מהיר על כל המועמדים השנה:
La La Land היה סבבה, Moonlight היה טוב, Fences שיעמם אותי, Lion היה ככה-ככה, Hacksaw Ridge היה לא רע ו-Hidden Figures היה בסדר. אבל שלושה אצלי היו מעל כולם. לא רק מתוך המועמדים לאוסקר השנה, אלא בכלליות. זה נדיר שהסרטים האהובים עלי בשנה מסוימת גם מועמדים לאוסקר, אבל הנה זה קרה השנה עם שלישיית הפייבוריטים שלי:

Hell Or High Water
סרט שהיה אחת מהפתעות השנה ובצדק גמור. הסרט הזה משך אותי במיוחד בזכות הכותב שלו – טיילור שרידן, מי שהיה אחראי על התסריט של Sicario שנורא אהבתי. והוא לא אכזב גם הפעם. סרט מצוין, על פשע, משפחה, בית וכמה רחוק תלך עם הדברים הללו. אבל יש בו עוד הרבה ביניהם. בן פוסטר, כריס פיין וג'ף ברידג'ס מעולים, ובנוסף יש גם אחלה פסקול של ניק קייב ו-וורן אליס, יחד עם מספר שירים שמותאמים בול לאווירה והדמויות ומוגשים ע"י טאונס ואן זאנדט, גיליאן וולש, כריס סטייפלטון, ויילון ג'אנינגס. בשנה הקרובה שרידן אמור לשחרר את Wind River, סרט שהוא גם כתב וגם ביים והציפיה כמובן בשמים כרגע.

צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.

הקריירה הקולנועית של קמרון קרואו החלה ב-1982 עם Fast Times at Ridgemont High. סרט שהוא לא ביים, אבל כתב את התסריט על-פי ספר של עצמו. בסוף שנות השבעים, כשהוא עוד כתב לרולינג סטון, קרואו נשלח באופן סמוי כתלמיד לשנת לימודים אחת בתיכון בסן-דייגו. לאף אחד לא היה מושג שהוא לא באמת תלמיד שם, וכל מה שהוא עשה במהלך השנה זה לצבור חוויות ולהתבונן מהצד על המתרחש. אותן חוויות הובילו לכתיבת הספר Fast Times at Ridgemont High שיצא ב-1981 ומיד אחר כך כאמור לסרט הנושא את אותו השם. עם הסיפור והתסריט של קרואו ובבימוי של איימי הקרלינג (קלולס, תראו מי מדבר).

MI0000010959

סרטי השנה 2015

כרגיל בחודש פברואר, הגיע הזמן לעבור לאהבה הגדולה השניה שלי לצד המוזיקה ולסכם קצת את השנה הקולנועית החולפת. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי וסידרתי אותם בקטגוריות שונות ומשונות. זה כמובן הטעם האישי שלי. בין אם אתם חולקים איתי אותן דעות על דברים פה או ממש ההפך, מקווה שתמצאו גם המלצות שוות שאולי פספסתם. אוקי, נתחיל!

הסרטים הכי טובים שלא הגיעו להקרנות מסחריות:
33

The Lobster
אחד הסרטים היותר מקוריים של השנים האחרונות, שכמו אחרים פה ברשימה ובכל שנה, חבל שלא הגיע להקרנות מסחריות. תפסתי אותו בסינמטק במסגרת פסטיבל אוטופיה (שאני ממש מקווה שבסופו של דבר זו לא תהיה השנה האחרונה של הפסטיבל שכל פעם מביא לפה סרטים מצויינים שאני מצפה להם). "לובסטר" עוסק באופן מאוד מוזר ומיוחד ביחסים וזוגיות מול להיות לבד, לטוב ולרע. החצי הראשון של הסרט פשוט מבריק. לאחר מכן יש ירידה מסוימת, אך עדיין ברמה טובה והשלמה של סרט מעולה. הוא ביזארי, מפתיע, מצחיק ומלא בקאסט מוצלח של שחקנים.

Me and Earl and the Dying Girl
תיארתי את הסרט הזה כגרסת "אשמת הכוכבים" אם ווס אנדרסון או צ'רלי קאופמן היו עושים אותו…הוא על אותו נושא, עם סרטן ובני נוער וקשר בן נער ונערה, אבל פשוט הרבה יותר טוב. עשוי בצורה קצת היפסטרית אך מגניבה.הוא מצחיק ומרגש ולא מנסה לגרום לך לבכות או לחייך בכוח, אלא פשוט מצליח לעשות זאת בצורה ממש פשוטה ואנושית.

על געגועים ואלבומים חדשים

הגיע הזמן להתחיל לסקר קצת אלבומים של 2016. אז כרגיל בינואר\פברואר, קצת על אלבומים טריים שפתחתי איתם את השנה:

Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
Dylan-LeBlanc

בסיכום השנה הראשון של הבלוג ב-2010 שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. עכשיו, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חוזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך.

גם פה יש אווירה ושירים שמזכירים מעט את ראיין אדאמס או ריי למונטיין. במיוחד בשיר הנושא שפותח את האלבום וקצת אחריו. השיא מבחינתי מגיע באמצע, עם צמד השירים Easy Way Out ובמיוחד Beyond The Veil. מסוג השירים שמראים את ההתבגרות המוזיקלית, בדרך שאני ממש אוהב לשמוע. כאלו שמכניסים קצת יותר עניין ויופי בתוך אווירת ה-Singer/Songwriter שאי אפשר ממש לחדש בה הרבה. בסוף האלבום יש קצת ירידה וחבל, אבל בגדול זה יופי של דבר.  אני מאוד אוהב לראות איך אמנים מתבגרים עם המוזיקה שלהם. במיוחד כאלו שאני עוקב אחריהם ממש מתחילת הקריירה ושמח לכתוב על המוזיקה שיוצרים. כמו המקרה כאן, שחוזר יותר לטיבו של אלבום הבכורה שגילה לי את לבלנק הצעיר והמפתיע.

על פרק-סרט הפיילוט של Vinyl

למרטין סקורסזה תמיד היה חיבור חזק עם מוזיקה ביצירות שלו. ספציפית זו של שנות השישים והשבעים והרוקנ'רול של הסצינה בה הוא מתמקד בפרויקט החדש – המיני סדרה Vinyl. עד היום היצירות המוזיקליות של סקורסזה היוו פסקול לסרטיו וכמובן הדגשים היותר רחבים עם הסרטים הדוקומנטריים שביים; The Last Waltz שתיעד את שירת הברבור של The Band ב-1976, או אלו הביוגרפיים של שנות האלפיים כמו No Direction Home על דילן, Living In The Material World על ג'ורג' האריסון וכמו כן סרט ההופעה Shine a Light של הרולינג סטונס. הלהקה שתמיד היתה הכי קרובה אליו. כעת, הוא ומיק ג'אגר משתפים יחד פעולה בתור יוצרים ולוקחים את העשייה המוזיקלית צעד אחד קדימה. או בעצם שנים אחורה, היכן שהסדרה החדשה מתרחשת.

אחרי שהיה מהמפיקים של "אימפריית הפשע", סקורסזה חובר שוב ליוצר שלה טרנס וינטר, ויחד איתו ועם ג'אגר הם מולידים סדרה חדשה. אני שמח שסוף סוף זה מגיע למשהו מוזיקלי-עלילתי בו הטאץ' של סקורסזה הוא בראש הפירמידה והוא גם מביים את פרק הפיילוט של Vinyl. או אפשר להגיד בעצם סרט הפיילוט. מכיוון שהוא באורך של לא פחות משעתיים (שאר פרקי הסדרה יהיו באורך נורמלי יותר של שעה).

הבייבי החדש של סקורסזה וג'אגר (תמונה: באדיבות yes)

סרטי השנה 2014

כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז'אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.

אני חייב לציין שלא היה לי ב-2014 סרט שנה מובהק. אותו סיפור כמו אלבומי השנה. לא היה איזה סרט כמו "Short Term 12" או "לואין דייוויס" או "לפני חצות" מהשנה הקודמת שטרפו אצלי את כל הקלפים. אך זה לא אומר שלא היו סרטים טובים. אז אלו הבחירות האישיות שלי:

המותחןGone Girlenhanced-buzz-wide-384-1406873867-8

סרטי השנה 2013 פוסט טרום אוסקר

טקס האוסקר ה-86 יערך ביום ראשון הקרוב וזו ההזדמנות שלי לכתוב על הסרטים שהכי אהבתי ב-2013, מאלו שישתתפו בטקס וכמובן אלו שלא. והיו לא מעט כאלו בשנה החולפת. חלקם מוכרים, חלקם אולי חלפו לידכם וחבל וחלקם גם בכלל לא הגיעו לאקרנים בארץ. בחלק הראשון של הפוסט אעבור על הסרטים האהובים עלי ביותר שלא הגיעו לקחת חלק בטקס (או לא באופן שבאמת מגיע להם) ובחלק השני אעבור על ההימורים והפייבוריטיים שלי שכן נמצאים שם.

יש לא מעט סרטים שאהבתי מבין המועמדים לאוסקר, אבל לפניהם הנה 10 הסרטים האהובים עלי שבעיקרון לא יהיו שם. פותחים את הרשימה שלישיה שיהיו שם בקטנה, אך מגיע להם יותר. נועלים את הרשימה שלישיה נהדרת שהצופים בארץ לא זכו לראות על המסכים. ובאמצע עוד כמה מומלצים. נתחיל.

המקופחים:

Before Midnight
במשך הרבה זמן "לפני חצות" היה סרט השנה שלי. ייתכן והוא עדיין, פשוט מאז שיצא היו עוד כמה שמאוד אהבתי והיה לי איתם חיבור משמעותי (שניים מהם פה ברשימה). חיכיתי לסרט הזה המון זמן, בתור מעריץ אפשר להגיד של הסרטים הקודמים של טרילוגיית "לפני" של ריצ'ארד לינקלייטר. זה מדהים ונהדר לראות מה עובר על הדמויות של ג'סי וסלין כל תשע שנים. כל פעם במקום אחר בחייהם. ב"לפני הזריחה" הם היו בשנות העשרים התמימות ומלאי החלומות שלהם. ראינו מה עבר עליהם במפגש בשנות השלושים הקצת יותר בוגרות ומסודרות (אך לא שלמות) ב"לפני השקיעה". ועכשיו ב"לפני חצות" הם הגיעו לשנות הארבעים, עם הרהורים על זוגיות מתמשכת ואהבה שנשארת שם או לא וכל המסביב.

כמה טוב לא להיות מועמד

ביום ראשון הקרוב ייערך טקס האוסקר ה-85. יהיו שם כמה סרטים טובים וראויים, כמה הרבה פחות לדעתי, כמו כל שנה, אבל זו הזדמנות דווקא לכתוב קצת על מי שלא יהיה שם…אז הנה כמה מהאהובים עלי של השנה החולפת שלא נמצאים בטקס, בראשות אחד בולט שהיה צריך להיות שם בקטגוריה ספציפית, בנוסף אחר כך החצי השני עם ההימוריםפייבוריטיים שלי מאלו שכן יהיו שם.

The Perks of Being a Wallflower
מבחינתי זה הסרט הטוב ביותר של 2012 שלא נמצא בטקס האוסקר. העיבוד לספר ההתבגרות "כמה טוב להיות פרח קיר" של סטיבן צ'בוסקי, שהוא עצמו גם כתב את התסריט וגם ביים את הסרט. משהו שלא קורה הרבה בעיבודי ספרים ואולי בגלל זה התוצאה יצאה כ"כ טובה על המסך. את הספר לא קראתי בצעירותי, אלא לקראת צאת הסרט. הוא עשה אבל את העבודה ולא ציפיתי שהעיבוד הקולנועי שלו יצליח לגעת אצלי בכ"כ הרבה רגשות. כשיצאתי ממנו חשתי דברים שהיו בי בתור נער אחרי צפיות ראשונות בסרטים כמו "ללכת שבי אחריו" או "מועדון ארוחת בוקר". הרגשתי שסוף סוף אחרי הרבה שנים הגיע סרט התבגרות מצויין. משהו שלדעתי לא היה בסביבה מספר שנים טובות.