הנקודה הנמוכה ביותר על החוף

זה קרה ערב אחד באמצע חודש מאי, 1974. השמועה אומרת שניל הגיע למועדון ה-Bottom Line בניו יורק בלי ממש כוונה להופיע, ורק אחרי שראה שם את Ry Cooder על הבמה הוא קיבל השראה ועלה לסט סולו ספונטני של שעה. אבל אולי הכל היה מתוכנן מראש. אף אחד מאיתנו לא יודע. אף אחד גם לא יודע למה השירים באלבום שיאנג בדיוק סיים להקליט באותו הזמן, נשכחו ונדחקו הצידה כאילו היו פרוייקט כושל שנועד להימחק מהדיסקוגרפיה שלו. למה השירים של אחד האלבומים הכי טובים ואהובים בקריירה של יאנג לא קיבלו כמעט במה, או סיבוב הופעות משלהם. למה ערב ספונטני אחד במועדון קטן במנהטן נבחר לייצג את הקסם המיוחד והנדיר כ"כ כיום של השירים שבוצעו שם?

רק יאנג עצמו יודע למה הוא עלה אז לבמה לבדו, עם שירים חדשים, בתקופה מוזרה בחייו. בהופעת סולו שהיתה היחידה באותה שנה, לפני קיץ מתיש עם קרוסבי, סטילס ונאש. לפני שהשירים שביצע באותו ערב הפכו עם השנים לסוג-של Holy Grail למעריציו, עם תחנה מיוחדת וחד-פעמית על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג ולכל מאזין שעד היום מחשיב אלבום מסוים מ-1974 לאחד הגדולים ביותר שלו.

ברוכים הבאים לחלק האחרון של ה-Ditch Trilogy.

הלילה שלא נגמר

היום לפני 40 שנה שוחרר Tonight's The Night של ניל יאנג. האלבום שנעל כרונולגית את ה-Ditch Trilogy של יאנג אחרי Time Fades Away ו-On The Beach, אך למעשה הוקלט לראשונה בין שניהם. זה היה בסוף הקיץ של 1973, מיד אחרי סיבוב ההופעות של Time Fades Away. כנראה הטור הכי מוזר וכואב שעבר על יאנג.

Tonight's The Night הוקלט באווירה מאוד קודרת כשיאנג עדיין באבל על מותם של חבריו הקרובים; ה-Roadie ברוס בארי והמוזיקאי המחונן וחבר קרייזי הורס, דני וויטן (שיאנג עצמו העיף בתחילת אותו טור שלפני רגע הסתיים ולקח על עצמו חלק גדול באשמה של המוות שלו). זה האלבום הכי Loose כנראה של יאנג והוא מכיל שירים מאוד חופשיים בדרך ההקלטה שלהם, אפלים, לא מושלמים ונפלאים. חלק מהקסם של האלבום הזה. קסם מוזיקלי שהגיע מתוך תקופה מאוד אפורה ולא ברורה. כמו אלבומים מעולים אחרים של יאנג בקריירה.

באלבום נמצאים גם שלושה שירים שהוקלטו בזמן אחר. הבולט ביניהם הוא Come On Baby Let's Go Downtown, שהוקלט בלייב ב-Fillmore האגדי עם קרייזי הורס ב-1970 (ושוחרר שוב ב-2006 כחלק מאלבום ההופעה שם שפתח את ה-Archive Performance Series של יאנג). התוספת שלו באלבום היא מחווה לדני וויטן ז"ל, שכתב את השיר בעזרתו של יאנג ונמצא במקור באלבום הבכורה של קרייזי הורס. השניים האחרים הם Lookout Joe שהוקלט בסוף 72 עם ה-Stray Gators ו-Borrowed Tune, השיר הכי מאוחר באלבום שיאנג הקליט סולו בדצמבר 73 ו"גנב" או השאיל בגלוי מהשיר Lady Jane של הרולינג סטונס, שפי שהוא עצמו שר שם.

חלודה פסיכדלית: הכל על ניל יאנג וקרייזי הורס לקראת ההופעה בתל אביב

אנחנו מתקרבים בדהירה וצעדי ענק לקראת ההופעה בארץ של יאנג וקרייזי הורס. קצת לפני שמגיעים לשם אני מציג בפניכם סיקור מקיף על פועלם של ניל והסוסים יחד לקראת הגעתם ארצה. על האלבומים יחד, השירים ומה אפשר לצפות שיקרה בהופעה בתל אביב. זהו פוסט שמתאים גם למי שכבר מכיר די טוב את הסאונד והמוזיקה של יאנג וקרייזי הורס יחד וכמובן גם למי שפחות יודע מה מצפה לו בקרוב בפארק.

לפני שמתחילים כמה נקודות לציון או דברים שצריךכדאי לדעת:

The Alchemy Tour – זה שם סיבוב ההופעות של יאנג וקרייזי הורס יחד שמגבה את אלבומם Psychedelic Pill שיצא ב-2012.

 – ההופעות הן ברובן המוחלט חשמליות ומלאות בסאונד המוכר עם קרייזי הורס, המלוכלך והחופשי, עם לא מעט קטעים ארוכים. בכל הופעה יש קטע מיני-סולו אקוסטי של יאנג לבדו על הבמה לשנייםשלושה שירים.

עד כה נערכו שלושה חלקים של ה-Alchemy Tour:

 – הראשון התרחש בארה"בקנדה באוגוסט-דצמבר 2012.

 – השני באוסטרליהניו-זילנד במרץ-אפריל 2013.

 – השלישי באירופה בקיץ 2013 (יוני-אוגוסט).

 – החלק הרביעי בו אנחנו משתתפים ייפתח בשביעי ביולי, והוא שוב באירופה, יולי-אוגוסט 2014.

על מכתבים, שינויים ואהבות אחרות

לפני חודשיים ניל יאנג שחרר את אלבום האולפן ה-35 שלו – "A Letter Home". האלבום הוקלט בתא הקלטות מיוחד משנות הארבעים והוא כולל קאברים לשירים של פיל אוקס, ברט יאנש, טים הרדין, דילן, ווילי נלסון, ספרינגסטין ואחרים. כל השירים מותאמים לקונספט של ה"מכתב הביתה" כשיאנג פונה לאמו ובעצם מספר לה על מה שעובר עליו דרך השירים הנבחרים. בחירת הקאברים היא מצויינת, כמו גם הקונספט של האלבום. אבל הסאונד שלו פשוט הורס בשבילי את כל חוויית השמיעה.

נכון, זה חלק מהקונספט והרעיון שיאנג וג'ק וויט רצו להביא למציאות, אבל קשה לי לשמוע את האלבום. הסאונד lo-fi הזה הוקלט בכוונה תחילה לאווירה של A Letter Home. לי אישית קשה איתו מאוד. וזה חבל, כי הקלטת סולו "נקייה" בהפקה פשוטה של השירים היתה מראה הרבה יותר טוב את היופי שלהם. במיוחד כשיאנג לבדו עם גיטרה או פסנתר מבצע אותם. האכזבה הקטנה הזו אבל היא חלק ממה שהופך את ניל יאנג ל…ניל יאנג.

לאורך כל הקריירה יאנג עושה מה שבא לו. והוא משתנה. וזו אחת הסיבות הבולטות ביותר למה אני כ"כ אוהב אותו ולמה גם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין רלוונטי מאוד ועדיין אחד האמנים הכי אהובים עלי.

ארכיון הזהב

בשנת 2006 ניל יאנג החל לשחרר הוצאות לייב מהארכיון הענק שלו כחלק מפרויקט גדול שאמור לנבור ולהביא טעימות מהמון תקופות שונות בקריירה שלו על הבמה. שמה של סדרת ההופעות הללו הוא ה- Archive Performance Series ועד היום שוחררו בה שמונה חלקים. כל פעם ממקום אחר בזמן אחר, כאשר לכל חלק המספור שלו בסדר הכרונולוגי של הסדרה המשובחת ולכל הוצאה הקסם והאיכות שלה. לפניכם סיקור מלא של כל החלקים ששוחררו עד כה, מהמוקדם למאוחר יותר לפי זמן הקלטתם והסדר שלהם על הטיים-ליין של ה-Performance Series.

================================================================

Volume 00
Live at the Canterbury House 1968
canterbury

הראשון כרונולוגית בסדרה שוחרר ב-2008 והוא תופס את יאנג ממש בתחילת הקריירה שלו כאמן סולו. השירים כאן לקוחים משני ערבים במישיגן בנובמבר 68. אלו חלק מההופעות הראשונות והמוקדמות ביותר של יאנג לבד, זמן קצר לפני יציאת אלבומו הראשון. חצי מאותו אלבום בכורה מבוצע כאן, ויחד עם השירים מתקופת Buffalo Springfield הם מהווים את רוב השירים בהוצאה ושבוצעו בערבים הללו. מצטרפים אליהם Sugar Mountain, אחד השירים הכי מוקדמים של ניל וגם Birds שהוצג פה לקהל לא פחות משנתיים לפני ששוחרר ב-After The Gold Rush.

הזמן לחזור אחורה

I feel like goin' back"
"…Back where there's nowhere to stay

בפתיחת האלבום שיאנג שיחרר ב-1978 כבר רואים שהוא חוזר אחורה. לזמן הפשוט ההוא שמגיע מההשפעות הגדולות עליו.  יאנג חוזר לשם מדי פעם בקריירה, לא נשאר שם הרבה וממשיך לעוד אלבום. המקום הזה הוא חלק מהשורשים שלו שאותם הוא הולך לבקר באלבום Comes A Time, השורשים של הקאנטרי והפולק.

Goin' Back הוא לא רק שיר הפתיחה כאן, אלא גם מסמל באמת את החזרה של יאנג אחורה לסגנון הקאנטרי-רוק שנמצא באלבום כולו. במהלך הקריירה תמיד הוא קופץ לז'אנר מדי פעם, אם זה באלבום שלם או ברצועות בודדות באלבומים אחרים. ב-78 הגיע הזמן של ההשפעה הזאת על יאנג לקבל יצירה שלמה שסובבת אותה.

Come A Time, שיר הנושא והרצועה השניה באלבום, הוא דוגמה מעולה לאווירה פה. הוא שיר ניל יאנג אקוסטי-פולקי טיפוסי שכבר משמיעה ראשונה נקלט אצלך עמוק בוריד, כמו שעשו שירים דומים שנמצאים ב-Harvest או After The Gold Rush. יש בו את הקסם היאנגי הזה. הפשטות המקסימה שנמצאת בלא מעט אלבומים שלו.

כמו ב-After The Gold Rush שהוזכר קודם ואלבומים אחרים מאותה תקופה, יאנג מארח פה לקצרה את Crazy Horse שנמצאים בשני שירים. הראשון הוא Look Out For My Love הנוגע והשני שמגיע אחריו הוא שיר בשם Lotta Love, שאישית הוא אחד השירים היותר נפלאים שיאנג אי פעם כתב לדעתי.

הלב של האלבום שנשבר

בתחילת שנות השבעים ניל יאנג התאהב בשחקנית. בקארי סנודגרס (Carrie Snodgress). מי שהפכה להיות אם בנו הראשון. השיר והשורה ההיא –  A Man Needs A Maid מתוך Harvest, נכתבו עליה.

I fell in love with the actress"
"She was playing a part I could understand

זה קרה אחרי שיאנג צפה בסרט בכיכובה – "Diary of a Mad Housewife". סרט עליו הייתה מועמדת לאוסקר ואף זכתה עליו בגלובוס הזהב. התפקיד הזה לא הביא לה רק פרסום ויוקרה בעולם הקולנוע. הוא הכניס לחייה גם את הדמות של יאנג, ששם זה לא נגמר כמו סוף הוליוודי, אבל הפסקול של היחסים הללו שווה כמה וכמה פסלוני זהב עם דמעות בעיניים.

היחסים של יאנג וסנודגרס פרחו בתחילת שנות השבעים. יאנג המשיך להתאהב כשהיא היתה איתו ב- Broken Arrow, החווה הענקית ברשותו. הוא גם המשיך להראות לה את אותה אהבה בשירים. אחד היותר מוכרים בהם הוא Motion Pictures מתוך On The Beach, שגם מוקדש לקארי בקרדיטים שבאלבום. "For Carry" יאנג רשם בסוגריים ליד שם השיר בתקליט (שמופיע גם בחוברת של הוצאת ה-CD המאוחרת של האלבום). ואליה הוא התכוון, לשחקנית בסרטים האישיים שלו, כשהגיע לשורה בסוף השיר:

And I'll stand before you and I'll bring a smile to your eyes"
"…Motion pictures, motion pictures

הזמן האבוד – 40 שנה ל-Time Fades Away

לניל יאנג יש הרבה אלבומים טובים, פחות טובים, מלוכלכים, בולטים, דחוקים לפינה, מיוחדים, נותנים בראש, חשמליים, אקוסטים, מפתיעים, מבריקים ואפלים. יש אבל אולי רק אלבום אחד שהוא כל הדברים האלה יחד.

בסוף שנת 1972, כשהוא רכוב על ההצלחה האדירה של Harvest, יאנג התכונן לסיבוב ההופעות שבעצם יגבה סוף סוף את אותו אלבום. ההרכב שעמד ללוות אותו בסיבוב הזה, מיד בפתיחת שנה חדשה, הם ה-Stray Gators, שגיבו אותו גם בהקלטות של Harvest. מי שהגיע לחזרות גם כן הוא החבר הטוב, הגיטריסט והכותב המוכשר דני וויטן מ"קרייזי הורס". הוא היה אמור להצטרף לאותו סיבוב הופעות, אך היה כבר די עמוק בעולם השתיה והסמים והתקשה לנגן את השירים החדשים. ברמה כזו שיאנג, שתמיד העריך את וויטן עד-מאוד בתור מוזיקאי ואדם קרוב, שלח אותו הביתה. שעות ספורות לאחר מכן יאנג קיבל טלפון שבו הודיעו לו שדני וויטן נמצא ללא רוח חיים.

במשך שנים יאנג לא סלח לעצמו על המוות של וויטן. הוא האשים את עצמו בתור גורם מרכזי והיה לו קשה להשתחרר מזה. היה זה קרוב לסופה של השנה וסיבוב ההופעות של 1973 עמד להתחיל כפי שתוכנן. בעצם לא רק הסיבוב הזה או השנה הזו. האירוע המצער של דני וויטן היה בעצם הצעד הראשון בשרשרת אירועים שהתחילו ויצרו את התקופה הכי מוזרה, אפלה וכואבת של יאנג, ולדעתי האישית גם התקופה הכי יצירתית, מבריקה ומושלמת שלו בקריירה. התקופה של 1973 עד 1975. אליה נחזור בהמשך.

Here We Are In The Years

Time itself is bought and sold"
The spreading fear of growing old
"…Contains a thousand foolish games that we play

שנים שאני כותב ואומר את זה במקומות שונים ולאנשים שונים. איך יאנג ממשיך לשחק איתנו כל הזמן, בין אלבום לאלבום, פרוייקט לפרוייקט, ז'אנרים, סגנונות, נגני ליווי, הוצאות מהעבר ועוד. תמיד ציינתי שזה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. זה שמשאיר אותו מבחינתי רלוונטי ומעניין כל השנים הללו. ואפילו במיוחד בעשור האחרון. איך כל אלבום שונה מקודמו, וגם אם בין לבין יש אלבומים רעים, אני בעד. העיקר שימשיך בחיפושים המוזיקליים שלו והשינויים. כי כל כמה שנים יוצאת איזו פנינה חדשה שמזכירה לנו בפעם האלף עד כמה המשחק המוזיקלי הזה של יאנג הוא מרתק. וטוב. לפעמים ממש טוב…

Neil Young & Crazy Horse – Psychedelic Pill

את השורות פה למעלה בתחילת הפוסט יאנג כתב באלבום הסולו הראשון שלו. 34 אלבומי אולפן ו-44 שנים אחרי, יאנג משחרר את "Psychedelic Pill". אלבום ראשון של חומר מקורי עם Crazy Horse מאז Greendale של 2003. והמשחק מקבל חוקים חדשים. שוב. כרגיל.

מוקדם יותר השנה האיחוד של ניל וה-Horse הביא לנו את "Americana", שסיפק מעט את הגעגועים אליהם יחד ולסאונד המלוכלך האהוב ששייך רק לשיתוף הפעולה הזה. הקאברים שלהם לשירי-עם ישנים היו עוד חידוש לא רע בכלל, אבל זה היה רק המנה הראשונה. העיקרית הגיעה עכשיו.

40 שנה, 4 הרוגים, שיר אחד

אוניברסיטת קנט-סטייט, אוהיו, הרביעי במאי 1970 – ארבעה סטודנטים נהרגים מיריות חיילים בשטח הקמפוס, בזמן הפגנות נגד משטר הנשיא ניקסון ומלחמת וייטנאם.

אולפן ההקלטות "Record Plant" בלוס אנג'לס, קליפורניה, עשרים ואחת במאי 1970 – ההרכב קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקליטים את השיר "Ohio" שנכתב על-ידי ניל יאנג לפני ימים ספורים.

אך הכל התחיל קצת לפני זה.

בסוף חודש אפריל של אותה שנה הנשיא ניקסון מודיע על כניסת צבא ארה"ב לקמבודיה, במסגרת ההשתלטות והפלישה של מלחמת וייטנאם הארוכה. אותה פעולה הניבה גל מחאות שהמפורסמת מהן התרחשה באוניברסיטת  קנט-סטייט אשר נמצאת במדינת אוהיו. במשך כמה ימים בתחילת חודש מאי סטודנטים יצאו למחות נגד המלחמה, נגד ניקסון, ובעד ביטוי השלום. אקט שהיה חלק בלתי נפרד במהלך העשור החולף של הסיקסטיז שלא מזמן הסתיים. מחאה שהייתה טמונה גם הרבה במוזיקה והאמנים שפעלו באמריקה בכל אותה תקופה.

במהלך ההפגנות בקמפוס של קנט-סטייט כוחות ביטחון הגיעו לאיזור והתרבו במהלך הימים של מחאת הסטודנטים. ב-4 במאי הכל התפוצץ כאשר מסיבה והחלטה שלא סגורה עד היום, יריות נורו כלפי המפגינים מצד חיילי המשמר וארבעה סטודנטים מתו במקום. שניים מהם בכלל לא השתתפו בהפגנה ורק היו בדרך לעוד שיעור במסגרת לימודיהם.

אותו אירוע ירי הידוע גם בתור הטבח של קנט-סטייט, הותיר אחריו לא רק גל של תגובות פוליטיות, אלא כמו בתקופה הרבה של העשור הקודם – יצר תגובות מחאה מוזיקליות.