החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.


 

האלבום Little Games של ה-Yardbirds יצא לראשונה ממש החודש לפני 50 שנה. זה היה האלבום האחרון שלהם, בתקופה כמובן עם ג'ימי פייג'. האלבום הזה מייצג במיוחד את ההשפעה של פייג' על ההרכב והמבט שלו קדימה מבחינה מוזיקלית. זה אלבום יותר אקספרימנטלי ופסיכדלי מאלו שקדמו לו.

בין חיים לפוסט-מוות: המוזיקה, הדרכים והמורשת של גראם פרסונס ודוויין אולמן

בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז'אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.

בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז'אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.

הפגישה המוזיקלית הראשונה שלי עם פרסונס היתה כשקניתי הוצאת יד-שניה מ-1990 שמאגדת את שני אלבומי הסולו שלו על דיסק אחד; GP, שכבר כתבתי עליו ועל פרסונס בהרחבה בעבר ביום ההולדת ה-40 של האלבום, ואיתו Grievous Angel, שיצא אחרי המוות ואחזור אליו אחר כך. למעשה התחלתי מהסוף והלכתי אחורה, שם גיליתי עולם קטן, אבל שלם מבחינת יצירה, שסחף אותי לחלוטין. החל מהאלבום עם ה-International Submarine Band, דרך הופעת האורח עם ה-Byrds וההשפעה הגדולה של פרסונס על האלבום Sweetheart of the Rodeo ושני האלבומים הראשונים של ה-Flying Burrito Brothers. צמד אלבומים, שהראשון ביניהם – The Gilded Palace of Sin, נחשב אצלי עד היום כאלבום הקאנטרי-רוק הכי טוב אי פעם.

החודש לפני: Long May You Run

יולי 1976. ניל יאנג וסטיבן סטילס נמצאים כבר חודש בתוך סיבוב ההופעות של ההרכב המשותף החדש שלהם. על הבמה הכל נראה נהדר והם מגיעים אפילו יחד לגבהים מוזיקליים מצוינים. כל זה עם נציגים מהקטלוג המוקדם הנפלא של שניהם ושורה של שירים חדשים לגמרי, לקראת אלבום טרי של הצמד שצפוי לצאת בקרוב. ואז, הכל מתפרק. יאנג עוזב במפתיע את סיבוב ההופעות וסטילס נשאר לבדו, עם עוד חודשיים של הופעות מתוכננות ואלבום בידיים שעוד לא יצא, שהיה אמור להחזיר אותו לאור הזרקורים מבחינת יצירה חדשה.

הרקע לנקודה הזו בזמן הוא לא פחות חשוב מהאירוע הזה שהתרחש לפני ארבעה עשורים. אז הולכים רגע שנה אחורה.

הניצנים הראשונים של ה-Stills-Young Band החלו בקיץ של 75. ניל יאנג ביקר פתאום במפתיע בהופעה של סטילס, צפה מהצד ואף עלה לנגן איתו יחד. באותה תקופה, ההווה והעתיד של רביעיית CSNY לא היה ברור. אחרי ה-Doom Tour של 74 יאנג היה חייב חופש. קרוסבי ונאש עבדו יחד על אלבומים משלהם וסטיבן סטילס מצא את עצמו מתקשה לשחזר את הצלחת שני אלבומי הסולו הראשונים שלו.

החודש לפני: הדרך המוצלחת אל עבר הסוף

בשביעי ליולי 1976 לינרד סקינרד הגיעו ל-Fox Theater של אטלנטה, ג'ורג'יה, לשלושה ערבים רצופים שהוקלטו במיוחד לאלבום הופעה. אלבום ששוחרר חודשיים בודדים לאחר מכן תחת השם One More From The Road. זה היה האלבום הראשון שהם הקליטו עם החבר החדש בהרכב – הגיטריסט סטיב גיינס, שהגיע בהמלצת אחותו, זמרת הליווי קייסי. גיינס החליף את החבר המקורי אד קינג, שעזב קצת לפני כן (ובאופן קוסמי ומוזר קינג וגיינס חולקים בדיוק אותו תאריך לידה, על היום והשנה).

הערב הראשון בריצה הזו היווה את ההופעה השלישית בלבד של גיינס עם הלהקה. היו ספקות על גודל הכישרון שלו, במיוחד כשהוא מקליט איתם אלבום רשמי עם זמן כ"כ קצר כחלק מהחבורה המגובשת. אך על ההתחלה הוא התאים להם בול ושמעו זאת בתווים הראשונים ב-Fox האגדי של ג'ורג'יה, כפי ששומעים גם בהקלטה הרשמית. סטיב גיינס היה גיטריסט סופר-מוכשר ששנה וקצת בלבד אחרי הגעתו הוא סיים את חייו בהתרסקות ההיא, יחד עם אחותו ורוני ואן-זאנט. שנה הבא אולי אכתוב איזה פוסט מורחב על כל הסיפור.

road 500

בשבילי One More From The Road היה מאלבומי ההופעה היותר מוקדמים שקניתי ואהבתי נורא. הוא גם היה אלבום הלייב הרשמי היחיד של הלהקה המקורית ההיא, של רוני. של הליין-אפ הנפלא שהתרסק ב-77. הייתי חורש בזמנו על האלבום הזה. אין ספק שהוא מאלבומי ההופעה ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים. הוא ו-Fillmore East של האולמנים היו מהאלבומים שהכי גרמו לי להיכנס לכל עולם הרוק הדרומי שכיום אני כ"כ מחובר לכל ממשיכיו המודרניים. שם הכל התחיל.

עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו"ל והדרך בין לבין

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו"ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של "תראו אותי" או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.

הצד האחר של חייו: על פרד ניל שהיה צריך לחגוג 80 החודש

פרד ניל היה אמור לחגוג 80 החודש. עשור וחצי שהוא כבר לא איתנו. אחד מאמני הפולק והמוזיקאים הכי משפיעים שהיו כאן, שלא זכו לתהילה שהרבה מבני דורו ומחזיקי הלפיד של הז'אנר קיבלו, או רדפו אחריה. הוא גם לא ממש חיפש את הילת ההצלחה הזו. הוא היה כמו אורח מסתורי ממקום וזמן אחר, נכח למספר שנים של יצירה ואז נעלם מן העין. אך השאיר אחריו חותם ענק וחשוב בהיסטוריה של הפולק וכל מה שנחשב כיום “Singer/Songwriter”. במיוחד כחלק מתור הזהב שיצא מגריניץ' ווילאג' בשנות השישים.

קריירה קצרה, היעלמות מפתיעה, התרחקות פתאומית מתעשיית המוזיקה והצלחה וגילוי מחדש של שיריו שנים אחרי שנכתבו. לניל היו שירים וקריירה שכנראה הקדימו את זמנם. כאלו שביקום מקביל שמים אותו על גג העולם והוא מוערך לא פחות מבוב דילן וגדולים אחרים. כל הענקים והשמות המוכרים שלקחו חלק בצדדים השונים בחייו ובזכות זה אולי סללו לעצמם את שבילי ההצלחה קצת יותר בקלות.

The music is in the air"
"where every man is free

ג'ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat

היה לי קצת מוזר כשג'ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג'ינג'ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר.  כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.

אלבום הסולו הראשון בקרייריה הזו – Rabbit Fur Coat, מציין בדיוק היום עשור ליציאתו. יחד עם יום ההולדת העגול של ג'ני מוקדם יותר החודש, זה זמן מצוין בשבילי לחגוג את האירועים עם פוסט + מיקס (פה בסוף) סוקרי קריירה של אחד מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנות האלפיים.

"It's bound to melt your heart one way or another"

תמיד חיבבתי את ריילו קיילי, אבל אלו היו אלבומי הסולו של ג'ני שגרמו לי ממש להתאהב בה ובמוזיקה. במיוחד אלבום ספציפי, אבל המשיכה החלה קצת לפניו, בדיוק לפני עשור ב-2006. אחרי שבע שנים בהן הצעידה את ריילו קיילי להצלחה ופריצה בכל הקשור לאינדי-פופ\רוק בתחילת שנות האלפיים, היא עברה לפורמט סולו טיפה שונה. מגובה ע"י ההרמוניות וקולות הרקע של התאומות ווטסון, לואיס לחלוטין העצימה את הכתיבה והיופי שבמוזיקה שלה. Rabbit Fur Coat הוא אלבום סולו ראשון שהגיע אחרי מספיק ניסיון בתוך להקה, לקח את כל הדברים הטובים שנשארו משם והוסיף עליהם השפעות חדשות, עוד עומק וסאונד טרי.

הלילה שלא נגמר

היום לפני 40 שנה שוחרר Tonight's The Night של ניל יאנג. האלבום שנעל כרונולגית את ה-Ditch Trilogy של יאנג אחרי Time Fades Away ו-On The Beach, אך למעשה הוקלט לראשונה בין שניהם. זה היה בסוף הקיץ של 1973, מיד אחרי סיבוב ההופעות של Time Fades Away. כנראה הטור הכי מוזר וכואב שעבר על יאנג.

Tonight's The Night הוקלט באווירה מאוד קודרת כשיאנג עדיין באבל על מותם של חבריו הקרובים; ה-Roadie ברוס בארי והמוזיקאי המחונן וחבר קרייזי הורס, דני וויטן (שיאנג עצמו העיף בתחילת אותו טור שלפני רגע הסתיים ולקח על עצמו חלק גדול באשמה של המוות שלו). זה האלבום הכי Loose כנראה של יאנג והוא מכיל שירים מאוד חופשיים בדרך ההקלטה שלהם, אפלים, לא מושלמים ונפלאים. חלק מהקסם של האלבום הזה. קסם מוזיקלי שהגיע מתוך תקופה מאוד אפורה ולא ברורה. כמו אלבומים מעולים אחרים של יאנג בקריירה.

באלבום נמצאים גם שלושה שירים שהוקלטו בזמן אחר. הבולט ביניהם הוא Come On Baby Let's Go Downtown, שהוקלט בלייב ב-Fillmore האגדי עם קרייזי הורס ב-1970 (ושוחרר שוב ב-2006 כחלק מאלבום ההופעה שם שפתח את ה-Archive Performance Series של יאנג). התוספת שלו באלבום היא מחווה לדני וויטן ז"ל, שכתב את השיר בעזרתו של יאנג ונמצא במקור באלבום הבכורה של קרייזי הורס. השניים האחרים הם Lookout Joe שהוקלט בסוף 72 עם ה-Stray Gators ו-Borrowed Tune, השיר הכי מאוחר באלבום שיאנג הקליט סולו בדצמבר 73 ו"גנב" או השאיל בגלוי מהשיר Lady Jane של הרולינג סטונס, שפי שהוא עצמו שר שם.

החודש לפני: האלבום שצמח מן ההריסות

היה זה היום הראשון של חודש מאי, 1994. היום בו Uncle Tupelo ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם יחד. מספר ימים לאחר מכן ג'ף טווידי כבר גיבש את חברי הלהקה (מינוס ג'יי פרר) לחזרות על מוזיקה חדשה. שלושה חודשים אחרי זה הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה של ההרכב החדש של טווידי – Wilco. בסוף אותה שנה ג'יי פרר התחיל להקליט אלבום עם להקה חדשה משל עצמו בשם Son Volt.

אבל רגע, בואו נחזור שניה אחורה.

כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה. או לפחות הסיפור הקצת טראגי שלנו, אבל כזה שבזכות הטרגדיה שלו קיבלנו שתי להקות אדירות ואהובות עלי נורא. שתיהן מציינות ב-2015 עשרים שנה לאלבום הבכורה שלהן, שתיהן פעילות עד היום, אבל האחת היותר קרובה לליבי מציינת ממש בימים אלו שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה שלה. זכיתי גם לחגוג איתה את 20 השנים הללו לא מזמן.
בלב הסיפור הזה נמצאים שלושה הרכבים, שני מוזיקאים אדירים וחברות אחת שהתפרקה והובילה לדרכים נפרדות.

אם שואלים אותי, Uncle Tupelo היתה מלהקות הרוקנ'רול\אלט-קאנטרי הכי טובות בסביבה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, ולמעשה גם עד היום. המוזיקה שלהם נשארה מצוינת ושרדה היטב את מבחן הזמן. הם התחילו בתור טריו שכלל את מייק היידורן, ג'יי פרר וג'ף טווידי. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כמה חברים, אבל זה היה הלב של ההרכב. לב שנשלט יותר ע"י שני חבריו הדומיננטיים טווידי את פרר ועם הזמן נחצה לשניים.

בין פירוק להתחלה

בחודש האחרון הגיעו שורה של אלבומים שציפיתי להם. החלטתי לכתוב על ארבעה מתוכם. רציתי לציין גם את האלבומים החדשים של סטיב ארל, Father John Misty ובטי לאבט, אך אשאיר אותם לזמן מאוחר יותר או לסיכום השנה. הנה אלו שהיו יותר בולטים אצלי בחודש פברואר:

American Aquarium – Wolves

אחד האלבומים שהכי שמחתי שיצאו והוקלטו בכלל, כי האלבום הזה לא היה אמור לקרות…אמריקן אקווריום הם מההרכבים היותר אהובים עלי בעשור האחרון בסצינת הרוק הדרומי הבועט והאלט-קאנטרי. יש להם סאונד שקרוב גם ללהקות אהובות עלי אחרות כמו הדרייב ביי טראקרס ו-Lucero. האלבום האחרון שלהם, Burn.Flicker.Die, יצא לפני שנתיים וחצי והוא היה אמור להיות שירת הברבור של ההרכב. הלהקה היתה די מותשת מהדרכים, בצרות כלכליות ויחסים לא משהו בין חברי הלהקה. הם די החליטו לפרק את החבילה אחרי שהאלבום הזה יצא. אבל אז הוא פתאום הצליח במידה מסויימת שגרמה להם לחזור מההחלטה ולהמשיך הלאה. בתחילת השנה שעברה הם הודיעו על אלבום חדש בדרך ששמו Wolves. אלבום שהוציא אותם במובן מסויים גם לדרך חדשה.

AA_WOLVES_COVER_400_400_s_c1