פטי סמית' בת 70: פוסט אישי ומיקס סוקר קריירה

זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd's Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ"כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.

לפני שפנתה לדלת הצדדית בחזרה לאולם, ניגשתי להגיד שלום. כבר עמדתי עשרה מטרים ממנה בכל מקרה, אז למה לא. זו היתה פגישה קצרה. אמרתי שטסתי לראותה במיוחד מישראל וכנראה משהו על המוזיקה שלה שמלווה אותי שנים. היא חייכה בביישנות, כמו ילדה קטנה, אמרה תודה ולחצה את ידי. כשהסתובבה פתחתי את כף היד שלי וגיליתי שהיא השאירה בה את המפרט שלה. הרמתי את הראש מעלה, ראיתי אותה בדיוק נעלמת לתוך האולם וחייכתי חיוך גדול לאור המחווה והמפגש הקטן הזה.

guitarpickpatti

המזכרת והמחווה מהמפגש הקצר.

בערך שעתיים אחר כך כבר עמדתי בפנים וראיתי הכי קרוב שאפשר את הילדה הביישנית מבחוץ הופכת למפלצת במה, כשאור הזרקורים מדליק אותה ומבליט את המוזיקה והמילים שלה לאורך כל הערב. זו היתה הופעה מדהימה. יותר משדמיינתי בכל הזמן שקדם לכך, כשהאזנתי לאלבומים שלה לבד בבית או בדרכים. האהבה והחיבור שלי לפטי סמית' כל השנים קיבלו חיים חדשים שם. מסוג המקרים שאתה אוהב אמן בטירוף ומאוד לעומק וחושב שאי אפשר יותר. ואז מגיע הרגע שהוא, או היא, עומדים ממש מולך עם המוזיקה הזו ב-Live וזה מתעצם ברמות שקשה לתאר. עד היום זו אחת ההופעות היותר טובות שראיתי.

גיליאן וולש: 20 שנות קריירה

שנת 2016 מציינת כבר שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה של גיליאן וולש ושחרור אלבום הבכורה שלה ושותפה המוזיקלי ולחיים – דייב רולינגס. עשרים שנה של עשייה לאחד מהקולות הנשיים האהובים עלי ביותר בסביבה. לכבוד הציון הכנתי פוסט חגיגי בשלושה חלקים שמוגש לפניכם כך:

20 שנה, 20 תחנות – מעבר על כל הקריירה של גיליאן מהעיניים (והאוזניים) שלי, עם עשרים תחנות בולטות שבחרתי בצורה כרונולוגית, מ-1996 עד היום.

ערב מושלם באמסטרדם – טקסט אישי על הפעם היחידה בה ראיתי את גיליאן בהופעה, בערב מוזיקלי שנשאר כאחד המושלמים והמקסימים שחוויתי.

מיקס מיוחד סוקר קריירה – עשרים שירים שבחרתי וערכתי מעשרים שנות הקריירה של גיליאן עד כה. אז שווה גם להגיע לסוף.

כמובן גם כל הטקסטים לפני המיקס מלאים במוזיקה ולינקים, עם המידע, הפן האישי וחגיגה אחת גדולה לקריירה שעדיין ממשיכה. מקווה שתיהנו מכל מה שהכנתי.

================================================================

תחנה 1: Revival
(1996)

אלבום הבכורה שכאמור חוגג השנה יום הולדת 20. הפתיחה הרשמית של הקריירה המוזיקלית, בה גיליאן ודייב חוברים לטי בון ברנט שמפיק את האלבום. הציבור הרחב מגלה את המוזיקה של גיליאן, עם כל השפעות הפולק, קאנטרי ובלוגראס, שמכינות פה את הקרקע מצוין. זה אלבום בכורה מעולה בז'אנר הזה. השיר שפותח אותו (ואת הדיסקוגרפיה של גיליאן) הוא Orphan Girl, מהשירים היותר מוצלחים ממנו עד היום. זה גם שיר ששנה לפני כן אמילו האריס הקליטה באלבומה Wrecking Ball עם דניאל לנוי. הרבה כבוד ששיר שלך כבר מכוסה ע"י אמן גדול שהשפיע עליך, עוד לפני שהוצאת אלבום אחד בקריירה.

עם יאנג בדרכים חלק אחרון: סוף הדרך בלייפציג וברלין

 

זהו. עוד גיחת הופעות שלי הסתימה. יש עוד הופעה אחרונה בטור הזה באוסטריה, אבל בשבילי האחרונה היתה אתמול בברלין. היה מדהים להיות חלק מסיבוב ההופעות אולי הכי מטורף בקריירה של יאנג. כזה שהתעלה על כל הציפיות, שהיו על רף די גבוה בלי קשר. לפני שאני מסכם הכל ומוסיף עוד קצת מילים ומספרים משוגעים לסטטיסטיקה (האישית שלי וההיסטורית של ניל), הנה הסיקורים של שתי ההופעות האחרונות שלי, בגרמניה.

בלייפציג הצטרף אלי גבריאל, חבר מישראל שהגיע לאותן שתי הופעות בגרמניה. היה כיף הפעם לדבר גם קצת עברית עם כל מיני חברים ופרצופים חדשים שמכירים את הבלוג או האישיות האינטרנטית שלי. בנוסף לכל רבבות החברים האחרים שלי מחו"ל שאני פוגש בכל טור. דגש עם ניל. ההופעה בלייפציג הביאה איתה שתי חזרות מטורפות של שירים. קודם כל את Saddle Up The Palomino, שבוצע לפני כן רק בשנת 1984. זה היה כבר השיר הרביעי מתוך American Stars ‘n Bars בטור הנוכחי.

IMG_1263

עם יאנג בדרכים חלק ב': דממה, רעש, חשמל ו-ווילי נלסון אחד ברומא

לפני תחילת ההופעה ב-Terme di Caracalla היפהפה נערכה דקת דומיה לזכר ההרוגים באירוע הטרור בניס, בלילה שלפני. זו היתה דקה של שקט מופתי שהוציאה לדרך כשלוש שעות רועשות, מרגשות ואינטנסיביות נוספות בטור הענק הזה.

זה כנראה היה הנוף היפה ביותר שחוויתי בהופעה. הקודם אני משער היה בהופעה של ניל בדרזדן לפני שנתיים. זו שנערכה ממש על הנהר ונפתחה עם 26 דקות של Down By The River. המיקום הנפלא היה רקע מושלם לערב הארוך של ניל והחברים ברומא. בין ההריסות והשרידים הישנים שהעיר מלאה בהם. בין היסטוריה ידועה להווה שאין מושג מה יביא. במיוחד בכל הופעה בסיבוב הזה.

IMG_1149

דבר אחד כבר היה ידוע לי לפני שהכל התחיל. בצהריים פגשתי חלק מ-Promise of the Real כשיצאו מסאונדצ'ק ואחריהם את ווילי נלסון. האבא האגדי של לוקס ומיקה שהצטרף לטור באיטליה. זה היה מפגש קצר ומאוד מחוייך. הבן-אדם מקסים. היה גם מפגש קצר עם ניל, עם שלום ולחיצת יד. ווילי ניגן איתם בסאונדצ'ק את Okie from Muskogee של מרל הגרד, את On The Road Again שלו ואת Homegrown של ניל שנורא רציתי לראות. ככה שידעתי שהוא יעלה איתם בערב לכמה שירים. גם היו שמועות חזקות שנילס לופגרן יצטרף אליהם. נילס חבר ב-E Street Band של ספרינגסטין שמופיעים פה עם הבוס למחרת, וכמו כן יש לו היסטוריה ארוכה עם יאנג. ניגן והקליט איתו לא מעט לאורך השנים. במיוחד ב-After The Gold Rush ו-Tonight’s The Night.

פוסט מהדרכים: תקלות והפתעות בעיר האורות – ספרינגסטין בפריז

ערב ארוך של תקלות, חזרות של שירים נפלאים והמון אנרגיות בהופעה מספר אחת מתוך שתיים בפריז. בדרך כלל אלו הערבים השניים שהופכים מיוחדים יותר. יש מצב שהפעם דווקא הערב הראשון הוא זה שקרו בו דברים שהופכים אותו למיוחד. נגלה זאת מחר בערב השני, אבל בינתיים כמה מילים על מה שהתרחש אתמול.

זו היתה ההופעה הראשונה בסיבוב האירופי באולם סגור ולא באצטדיון פתוח. זאת בגלל איסור שימוש במגרשים של היורו בצרפת מיד אחרי סיום הטורניר. תירוץ שנשמע קצת מוזר, אבל מבחינתי ומבחינת רבים אחרים זה מעולה. העובדה הזו אולי הוסיפה קצת יותר אלמנטים מיוחדים להופעה אתמול. כזו שהתחילה ב-19:45 והסתיימה קצת אחרי השעה 23:30. עם הרבה "מקרים" באמצע. מוזיקליים וגם ספונטניים על תקן של Technical Difficulties.

על ההתחלה נפלו פצצות מוזיקליות נהדרות. ברוס עלה לבדו לבמה ופתח עם ביצוע סולו על הספנתר של Incident On 57th Street. הנציג מהאלבום השני של ספרינגסטין שאני נורא אוהב. לצערי הוא גם היה היחיד ממנו בהופעה, אבל איזה יופי של פתיחה מרגשת. מיד אחריו הגיע  Reason to Believe שהעלה את הרף עוד יותר. זה היה ביצוע ראשון שלו בטור הזה וחזרה מבורכת של הנציג של Nebraska. אחד האלבומים הכי אהובים עלי שבמשך הרבה שנים גם היה האהוב ביותר. קיוויתי נורא לראות ממנו איזה משהו. זו בהחלט היתה הפתעה מרהיבה.

פוסט מהדרכים: ערב מושלם והיסטורי באמסטרדם

טוב, הם כנראה ידעו שאני מגיע לאמסטרדם…וואו. זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. זו גם היתה ההופעה הכי ארוכה בקריירה של ניל יאנג (לא כולל CSNY), עם שלוש וחצי שעות אינטנסיביות ומטורפות לחלוטין.

מבחינת סט-ליסט, גם כן, אחד המופרעים שהיו מבחינתי. עם כמה רגעי שיא. ועוד איזה רגעי שיא. קודם כל Razor Love בוצע בחלק הסולו-אקוסטי והיה נהדר. אבל הטירוף כרגיל הגיע בחלק עם Promise of the Real ועם המון המון חשמל. זה התחיל עם ביצוע מפתיע של Change Your Mind. ראשון מאז 2009 לנציג הארוך של Sleeps With Angels. מיד אחריו התחילו התווים הראשונים של Don’t Be Denied וכבר הייתי בעננים. ביצוע ראשון שלו השנה וסימנתי לי שיר שני שחוויתי בחיי מתוך Time Fades Away.

IMG_0843

קצת אחר כך קיבלתי גם את Revolution Blues שכ"כ רציתי. נראה לי שזה היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלי אי פעם בהופעות. בשניות הראשונות קפצתי משמחה. מרגעי האושר הטהורים האלה שרק הופעות ומוזיקה יכולים לספק. הייתי כ"כ בתוך זה. כל צליל וכל מילה שיצאה מהפה של ניל ושלי יחד איתו. לכל אורך הערב, היה נראה כאילו הם לא רוצים להפסיק לנגן. מדהים לראות אותם יחד. במיוחד מהשורה הראשונה. פשוט מדהים. לא ראיתי ככה את ניל מעולם. אפילו לא עם קרייזי הורס. רמות ההנאה והאנרגיה שהוא שואב ונשאב אליהן יחד איתם, זה קשה לתאר. הוא כמו ילד על הבמה.

ההבטחה וקיומה

ניל יאנג מגיע החודש לאירופה עם Promise of the Real. סיבוב הופעות שאני מצפה לו ממש כמו הפעם הראשונה שטסתי לראותו. סיבוב שניסיתי לתפוס בו כמה שיותר הופעות ומשך אותי לראות שוב את יאנג על חשבון אחרים, משהו שאני עושה רק אם באמת יש סיבה רצינית לכך מבחינתי האישית. כי זה סיבוב הופעות שבגלל כמה וכמה סיבות שיגיעו כאן בהמשך, כדאי מאוד להיות בו. כזה שבו יאנג מגובה ע"י אחד ההרכבים הכי טובים שהופיעו איתו בקריירה מבחינתי. מדוע הם מקבלים את התואר הזה אצלי? למה כ"כ כדאי לכל חובב יאנג לתפוס אותו איתם דווקא עכשיו? ומה לעזאזל הם עשו יחד על הבמה בשנה האחרונה, שהכניס בי את הלהט הזה שוב לעזוב הכל ולקנות כרטיס טיסה?

בחלק הזה של הפרויקט אני מנסה לענות על כל התשובות, עם דגש על הדברים הנפלאים והשיאים ש-Promise of the Real עשו עם יאנג וימשיכו כנראה לעשות גם הקיץ. הכנת קרקע לקראת הטור האירופאי, למי שכבר יודע שייטול בו חלק ולמי שאולי מתלבט או לא יודע איזה דברים מתרחשים בשנה האחרונה על הבמה בהופעות של ניל.

—————————————————————————————————————-

ההתחלה

עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו"ל והדרך בין לבין

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו"ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של "תראו אותי" או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.

Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

ניסיתי לייצג את כל מה שניל יאנג הוא בשבילי דרך בחירות השירים; הטובים, הרעים, המושלמים, המוזרים, המוכרים, הנדירים והאהובים עלי. סולו, עם להקה, חשמלי, אקוסטי, כל ההרכבים השונים, ההוצאות והתקופות לכל אורך הקריירה. מהאלבום הראשון עם באפלו ספרינגפילד עד לאלבום האולפן האחרון עם Promise of the Real (מינוס ההוצאה הטרייה של "Blue Note Cafe" שיוצאת רשמית מחר במסגרת ה-Archive Performance Series, שהודיעו עליה מאוחר מדי אחרי שכבר דברים כאן היו מוכנים).

בסוף מצעד שבעים השירים הנבחרים יש גם עוד שיר אישי לשנה הבאה + הטקסט האישי שלי על יאנג לכבוד האירוע + מיקס מטורף שערכתי לסיום החגיגה שמאגד את כל השירים יחד. עכשיו אפשר להתחיל:

לילה אחרון עם האולמנים

ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, ה- Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה…

אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג'קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.

מנהטן היתה התחנה השמינית שלי בטיול הגדול שעשיתי שנה שעברה בארה"ב. זה היה כמעט היום השלושים שלי בדרכים, כשבוע לפני שעזבתי את הארץ של הדוד סם. בטיול הזה ראיתי קרוב לעשרים הופעות, אדירות ונפלאות, של הרבה אמנים אהובים. אבל אף אחת לא היתה ברמה ההיסטורית של הפרידה הסופית מה-Allman Brothers. בכלל, בכל הגיחות המוזיקליות שלי לחו"ל והמוני ההופעות שחוויתי, לא היתה אחת עם חותם כ"כ היסטורי ומיוחד עליה. גם לא היתה אחת כ"כ ארוכה.

IMG_3988

My golden ticket

כשהתעוררתי ל-28 באוקטובר הרגשתי שקמתי ליום חג. תמיד יש התרגשות גדולה, משמחת ומלאת אדרנלין ביום של הופעה. במיוחד כזו שטסת לארץ אחרת כדי לראות. אבל ביום ההוא לפני שנה זה הרגיש אף יותר. המעמד כמעט ולא נתפס. להיות שם בשירת הברבור האחרונה של אחת מהלהקות היותר אהובות וקרובות שהיתה איתי ממש מתחילת החיבור האמיתי למוזיקה.