ארכיון הקטגוריה: ביקורת אלבום

אלבומי חודש מרץ

פורסם בתאריך על ידי
2

וואי, איך החיים שלנו השתנו מאז פוסט סיקור האלבומים החדשים הקודם פה. העולם השתנה ואנחנו באמצע תקופה די מטורפת. אבל לפחות מוזיקה חדשה ממשיכה לצאת כרגיל ויש הרבה זמן בבית לשמוע אותה. אז הנה כמה מהאלבומים שיותר בלטו אצלי במהלך חודש מרץ. מקווה שיפיקו לכם\ן קצת הפוגה והנאה גם כן.


Waxahatchee – Saint Cloud

קייטי קרייצ’פילד האהובה, או Waxahatchee, רק הולכת ומשתפרת ככל שהקריירה שלה מתקדמת. אני כותב עליה כבר כמה שנים טובות, גם שני אלבומיה אחרונים (+EP אחרון) היו אצלי בסיכומי שנה. ב-Saint Cloud היא לגמרי ממשיכה להוכיח את זה. באלבום הקודם ציינתי שהיא מאוד יצאה מה-Comfort Zone שלה מבחינת סאונד, עם משהו יותר חזק ופחות “בטוח”. ב-Saint Cloud היא משלבת בין זה לבין הצד הרגיש שלה והכתיבה היפה שרק משתפרת עם הזמן. יש בו משהו חם ועוטף והוא נורא מרגיש כמקשה אחת, עם הסגנון והרצועות השונות.

האלבום הזה יצא ממש בסוף חודש מרץ, ככה שהוא נורא טרי. אבל גם עם זמן די קצר של האזנות איתו, אני לגמרי מרגיש שקייטי רק משתפרת מהוצאה להוצאה, ואיכשהו גם מצליחה שכל אלבום יהיה קצת שונה מקודמו.

Fire

The Eye


Swamp Dogg – Sorry You Couldn’t Make It











רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש פברואר

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

ככל שהשנה הזו מתקדמת נראה שהיא הולכת להיות יותר ויותר מפוצצת באלבומים טובים ומצופים. כאלו שיצאו או רבבות אחרים שעומדים לצאת בחודשים הקרובים. הנה כמה מההוצאות של פברואר שיותר בלטו אצלי באוזניים.


The Secret Sisters – Saturn Return

על האחיות לידיה ולורה רוג’רס אני כותב עוד מהשנה הראשונה של הבלוג ובערך מתחילת דרכן. לפני שלוש שנים אלבומן הקודם אפילו הגיע אצלי למקום הרביעי בסיכום 2017. עכשיו הן חזרו עם אלבום רביעי, Saturn Return, שממשיך את היופי ההרמוני של קודמיו. אם האלבום הקודם הושפע לא מעט מהפרידה של האחיות מהלייבל שלהן שדי כבל אותן והן יצאו לאיזה שחרור וחופש מוזיקלי, הפעם זה אלבום שדי מושפע ממשפחה ומה שעבר על שתיהן בשלוש השנים האחרונות במקומות שיותר קרובים לבית.

את האלבום הנוכחי הפיקה ברנדי קרלייל, שגם מצטרפת לאחיות עם הקול שלה, גיטרה וקלידים. תוספת מבורכת, יחד עם הבאסיסטית האהובה עלי שונה טאקר (לשעבר בדרייב ביי טראקרס) שחוברת אליהן השנה גם כן. אבל הבמה כולה שייכת ל-Secret Sister. ללורה ולידיה, לקולות, לכתיבה הנוגעת וההרמוניות המושלמות שלהן, שכל אלו נשמעים שוב מצוין דרך הרצועות של Saturn Return. אלבום יפהפה נוסף על הדרך המוזיקלית של האחיות.

Cabin

Silver


Eyelids – The Accidental Falls











רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש ינואר

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

תחילת השנה הזו מתמלאת בהמון מוזיקה טובה. זה ילך ויגבר בחודשים הקרובים עם מלא אלבומים שאני מצפה להם. בינתיים תחילת 2020 הביאה איתה כמה דברים נהדרים. הנה שלושה אלבומים שאהבתי במיוחד בינואר, פלוס שני EP’s חדשים גם כן.


Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman

ההפתעה היפה הראשונה של 2020 הגיעה מבחינתי כבר בינואר. זה קורה עם סופר-גרופ קטן שמורכב משלושה מוזיקאים מוכשרים, שניים מהם אהובים עלי מאוד; אריק ד. ג’ונסון מ-Fruit Bats וג’וש קאופמן, שהפיק לקרייג פין את טרילוגיית אלבומי הסולו האחרונים ומנגן שם וגם שיתף פעולה המון עם ג’וש ריטר ו-Hiss Golden Messenger בעבר. שניהם חברו לאנייס מיטשל, שזכתה בפרס טוני על המוזיקה של Hadestown ויחד הקליטו אלבום שמורכב משירי פולק וגוספל ממש ישנים.

הגדולה של האלבום מבחינתי נמצאת בתוך התחייה מחדש שהם לחלוטין הכניסו לשירים פה. חיים חדשים ומודרניים, עם השילוב המוזיקלי המוכשר של שלושתם והקולות של מיטשל וג’ונסון לסירוגין וביחד שמובילים את השירים. הם יצרו יחד אלבום Dark-Goth-Folk כזה, שנורא משך אותי בהאזנות החוזרות. הייתי מתאר אותו כ-Fruit Bats פוגשים את פטי גריפין בתערובת של בלדות רצח פולקיות ישנות נורא. אלבום יפהפה מבחינתי שמגיע ממפגש של טריו מפוצץ בכישרון.

Bonny Light Horseman

The Roving

Deep In Love


Drive-By Truckers – The Unraveling













רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: שירת הברבור של זפלין

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היום לפני 40 שנה שוחרר אלבום האולפן האחרון של לד זפלין – In Through The Out Door. זה תמיד היה לי האלבום הכי שונה בדיסקוגרפיה שלהם, מכל מיני בחינות, גם בטיבו. האלבום הזה החזיר את זפלין אחרי שנתיים של הפסקה ללא הוצאות או הופעות. מאז המוות הטראגי של בנו של רוברט פלנט.

בסוף 1978 הם הגיעו לשבדיה להקלטות מהן הוא יצא. מי שהכי בולט באותן הקלטות והכתיבה והיצירה הבסיסית של האלבום, זה ג’ון פול ג’ונס. זה לגמרי האלבום שלו. הוא היה מגיע מוקדם לאולפן ועובד על שירים לפני החברים האחרים בלהקה. פייג’ ופלנט יותר התרחקו ושישה מתוך שבעת השירים באלבום שייכים בגדול לפול ג’ונס בתור כותב ראשי.

למרות זאת, אני לא חושב שהם מגיעים לרמה גבוהה, במיוחד ביחס לאלבומים הקודמים של זפלין. ואני אחד שמאוד אוהב את ג’ון פול ג’ונס (וחושב שבשביל לשמוע את הכוח האמיתי שלו בתור אמן מוביל צריך לדעתי לקפוץ 20 שנה קדימה ולשמוע את אלבום הסולו האינסטרומנטלי הנפלא שלו Zooma מ-1999).

בכל אופן, גם ההפקה תמיד היתה לא משהו מבחינתי, יחד עם ההיעדרות וההתרחקות יותר של החברים האחרים, זה תמיד היה By far האלבום הכי חלש אצלי של זפלין. גם היחיד שלהם שמעולם לא היה לי איתו חיבור מיוחד. אף פעם לא עשה לי את זה כל כך. מה גם שהשיר הכי מוכר ממנו (All My Love) הוא לדעתי השיר הכי לא מייצג של זפלין שאני באמת אוהב.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

גראם פרסונס למתקדמים

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

גראם פרסונס הקליט בקריירה ובחייו הקצרים כמה וכמה אלבומים מלאים בפנינים. ביניהם כמובן ההוצאות המוכרות שלו עם ה-Byrds, ה-Flying Burrito Brothers ושני אלבומי הסולו. אבל יש עוד הקלטות מעניינות מוכרות פחות, שהרבה מהן שוחררו לאחר מותו. בפוסט הזה אני אגיש 10 הוצאות ומקומות שכדאי להגיע אליהם שקשורים לפרסונס, במיוחד למי שכבר מכיר את האלבומים בדיסקוגרפיה הרגילה ומעוניין להתעמק קצת יותר.

 

Another Side of This Life: The Lost Recordings of Gram Parsons
5076-parsons

אחת ההוצאות הכי מעניינות מבחינתי שיצאו לפרסונס. הקלטות מוקדמות שלו מ-1965\1966 ששוחררו רשמית בשנת 2000. רק הוא וגיטרה אקוסטית בסגנון יותר פולקי, לפני שהתחיל להימשך לקאנטרי-רוק המוכר שבנה. פרסונס היה בן 18 עד 20 בלבד כשהקליט את השירים פה. כוללים קאברים שלו בין השאר לטים הרדין ושניים של פרד ניל, פלוס חמישה שירים מקוריים, מהמוקדמים ביותר שהוא כתב. ביניהם November Nights היפהפה ו-Brass Buttons ששוחרר גם באלבום פוסט-המוות השני שלו, Grievous Angel. שיר מקורי בולט נוסף הוא Zah’s Blues, שגם מכיל ליריקה מרגשת ונהדרת , כזו שאולי קצת הקדימה את זמנה ודי מדהים שיצאה מאמן בגיל העשרה.

November Nights

Another Side of This Life 

Zah’s Blues 

 

 

The International Submarine Band – Safe At Home
Front Cover copy

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

40 שנות חלודה: הדרך והבנייה של Rust Never Sleeps

פורסם בתאריך על ידי
2

אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.

מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.

השיר הראשון שיאנג הקליט בלילה ההוא במאליבו היה Pocahontas. השיר שכתב בהשפעת הסיפור של הנסיכה האינדיאנית בעל אותו השם, וכמו הרבה שירים אחרים בקריירה, ערבב איתו אירועים של ההווה יחד עם איזה Name-dropping. במקרה הזה עם הפגיעה הגדולה באינדיאנים, ההיסטוריה המתמשכת של המלחמות ההם וההכנסה של השחקן מרלון ברנדו לכל הסיפור, מי שהיה פעיל ידוע למען המורשת האינדיאנית בזמנו.

הפשטות של השיר וההגשה שלו תמיד היו אלו שהפכו אותו לדעתי למאוד אהוב בקריירה של יאנג. הוא גם מהשירים הללו שהופכים רלוונטיים בזמנים אחרים, במיוחד כשניל משנה אותם טיפה בהופעות ומחליף את מרלון ברנדו בשמות אחרים, של התקופה שלנו, שמביאים לשיר פן פוליטי שונה (למשל ברק אובמה, בביצועים שראיתי ב-2014 בזמן הקדנציה השניה שלו). יאנג תמיד אהב את פוקהונטס וחזר אליו המון במהלך הקריירה והחל לבצע אותו גם בהופעות עם קרייזי הורס עוד באותה השנה, לקראת סוף 1976, כשהוא עדיין טרי לגמרי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הטרילוגיה של 1973

פורסם בתאריך על ידי
2

אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.

אין ספק ששנת 1973 היא אחת השנים הכי מוזרות, אפלות, קשות ומעניינות בקריירה של יאנג. במיוחד על הבמה. השנה בה הוא הציג לקהל בהופעות שורה ארוכה של שירים חדשים לגמרי שהם לא מכירים ובזמן שהוא שומע קריאות מהקהל לנגן את Heart of Gold הוא בכוונה מנגן להם את אחד השירים האפלוליים, הטריים ולפעמים ארוכים שלאף אחד בקהל אין מושג איך לתפוס אותו. כי יאנג של 1973 הפך למוזיקאי שונה. אולי גם בן-אדם אחר. מוזיקאי שהושפע מהמוות של החברים הקרובים ברוס בארי ודני וויטן ואדם שהפך לכוכב וכל מה שהוא רוצה זה להימנע מאור הזרקורים ולהגיע למקומות בהם אף אחד לא יודע מי הוא.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: ספיישל טום פטי ברדיו הקצה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

שני אלבומים מעולים של טום פטי חוגגים החודש ימי הולדת עגולים; 30 שנה ל-Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום, ו-20 שנה ל-Echo, אלבום הפרידה האישי שלו ואחד הקרובים אלי ביותר בדיסקוגרפיה של פטי.

לכבוד ציוני הדרך שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים הללו. עם הסיפורים, השירים, הקטעים הנדירים יותר וכמובן החיבורים האישיים למוזיקה. לפני טקסטים שכתבתי על צמד האלבומים לימי ההולדת שלהם, הנה קישורים להאזנה לספיישל בפורמטים השונים, היכן שנוח לכם\ן:

עמוד ה-Mixcloud שלי \\ און דימנד באתר האינטרנט של הקצה \\ ב-Spotify של הקצה.

בשביל רשימת השירים המלאה אפשר לבקר כאן.

 

לסוף עשור שנות השמונים טום פטי הגיע עם רצון לעשות משהו קצת שונה. אחרי קרוב לעשור וחצי רצוף עם ה-Heartbreakers הוא הקליט לראשונה אלבום סולו. אמנם חלק מה-Heartbreakers משתפים פעולה באלבום, במיוחד מייק קמפבל, אבל העבודה בעיקר היתה עם ג’ף לין והושפעה לא מעט מתקופת הסופר-גרופ של ה-Traveling Wilburys, עם החמישיה של דילן, האריסון, אורביזון, פטי ולין.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: 50 שנה ל-Nashville Skyline

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בדיוק היום לפני 50 שנה שוחרר האלבום Nashville Skyline של בוב דילן. מהתחנות המעניינות, קצרצרות ויפות מבחינתי בקריירה הארוכה שלו.

דילן נגע לפני כן בפולק, בלוז ורוק, ועם “נאשוויל” הוא צלל הכי עמוק בקריירה לקאנטרי השורשי. מבחינתי הנגיעות היו שם עוד לפני, עם המסע השורשי של האלבום שקדם לו, John Wesley Harding, ואחר כך חפירות דומות בהקלטות ה-Basement Tapes עם The Band.

אבל עם Nashville Skyline הגיעה הנגיעה המובהקת והמלאה בז’אנר, שדילן ביקר אצלו באופן יפהפה באלבום הזה. מוקף בנגנים מקומיים של נאשוויל, פדל-סטיל והקול נטול הסיגריות של דילן שהשתנה לגמרי באלבום בהתאמה, הוא הציג עוד צד מוזיקלי שלו. כפי שעשה לא מעט בקריירה והחיפושים בין האלבומים השונים בדיסקוגרפיה.

דילן וקאש, 1969.

דילן וקאש, 1969.

האלבום הזה נפתח עם סוג-של פרולוג + הקדמה אצלי, לפני שממש יוצא לדרך. הפרולוג קורה עם הגרסה הנהדרת של Girl From The North Country בדואט עם ג’וני קאש. השיר שכבר שוחרר כמובן לפני כן בגרסה המקורית ב-The Freewheelin’ Bob Dylan. דוגמה יפה אחת מההקלטות של דילן עם קאש שהתקיימו ממש לקראת סוף העבודה על האלבום הזה (ההקלטות המלאות תמיד הסתובבו כבוטלגים, אבל חייבים לשחרר אותן במלואם מתישהו ב-Bootleg Series הרשמית של דילן).

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: 20 שנה לנקודת המפנה של Wilco

פורסם בתאריך על ידי
להגיב
מיד בסיום כתיבת שורות אלו יצאתי לערב השני של The Hold Steady בלונדון. אבל לפני שידעתי שאני יוצא, לא יכולתי לוותר על לכתוב משהו לכבוד אלבום מאוד אהוב שחוגג היום 20 שנה ליציאתו. ואני מדבר על Summerteeth של Wilco.
 
דיברתי על זה גם קצת בתכנית האחרונה שלי ברדיו הקצה (פלוס השמעתי שני שירים מהאלבום, אחד מהופעה שנכחתי בה). על איך לדעתי זה האלבום הכי חשוב בקריירה של וילקו. לא מבחינת הצלחה מסחרית, אלא עם השינויים והכיוון המוזיקלי. עם Summerteeth וילקו עלתה איזה שלב בסגנון\אווירה והפקה. כזה שיותר ביסס אותם כוילקו והשאיר כבר מאחור את השאריות של Uncle Tueplo.
 

אותן שאריות של הלהקה המוקדמת הנפלאה של טווידי מאוד בולטות באלבום הבכורה, A.M, וגם באלבום השני Being There. את שניהם אני אוהב, במיוחד את Being There, אבל הם עדיין כללו המון מהסגנון וההמשכיות מבחינתי של הלהקה ההיא. ב-Summerteeth היה שיתוף פעולה ראשון של טווידי וחבר הלהקה ג’יי בנט עם כתיבת השירים. הם כתבו יחד את הרוב המוחלט של האלבום, ולא רק טווידי לבדו, כפי שהיה בשני האלבומים הראשונים.

 

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: