ארכיון הקטגוריה: ביקורת אלבום

אלכס צ’ילטון: 70 שנה להולדתו – סיקור קריירה והמלצות

פורסם בתאריך על ידי
2

היום לפני 70 שנה נולד אלכס צ’ילטון. המייסד והכותב הראשי של Big Star, סולן ומוזיקאי בחסד ואדם מעניין ומתוסבך, גם עם קריירת סולו מגוונת וטובה. לכבוד הציון אני שמח לשתף פעולה עם חברי אורי דביר, מי שמתפעל את הבלוג Ten To Butter Blood Voodoo וגם עורך סטים נפלאים ברדיו הקצה מדי יום ראשון בערב. האהבה המוזיקלית המשותפת אולי הכי גדולה שלי ושל אורי היא Big Star ואלכס צ’ילטון בפרט. נורא רציתי שנעשה משהו יחד ליום הזה והנה זה קורה בפוסט הנוכחי.

אורי ואני בחרנו לכתוב על עשרה אלבומים מהקריירה של צ’ילטון. כאלו שלדעתנו הם מוצרי חובה שקשורים אליו וליצירה שלו, או שיש בהם עניין ומשיכה וההוצאות הכי מומלצות שלנו. כאלו שמופנות גם לחובבי צ’ילטון שאולי לא התעמקו מספיק בתוך הדיסקוגרפיה שלו, ובאותו הזמן משמשות גם אולי כמבוא ודלת פתיחה להיכרות איתו ועם המוזיקה שלו לאורך השנים. בסוף הפוסט גם הכנו פלייליסט מגניב עם 30 שירים וקצת מעל שעה וחצי של סיקור קריירה, עם המון שירים ספציפיים אהובים עלינו.

אז הנה הכל לפניכן/ם. אלכס צ’ילטון – 70 שנה להולדתו ועשור בלעדיו.


Free Again: The “1970” Sessions





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ההוצאות המיוחדות של השנה 2020

פורסם בתאריך על ידי
2

שנת 2020 הייתה כ”כ משוגעת במישור העולמי + האישי, שזה השפיע המון על הרבה מוזיקה ששוחררה וגם לחיבור וההישענות עליה. בלי סיבובי הופעות או תכנונים שבוטלו, הרבה אמנים ניצלו את הזמן כדי לשחרר דברים שישבו אצלם בכספת, או הקליט ושחררו ספונטנית דברים חדשים. יצאו השנה המוני הוצאות כאלו. למעשה הכרזתי על 2020 כשנת הארכיון הגדולה ביותר אי-פעם, לפחות בשבילי. עם כל מיני הוצאות כאלו שציפיתי להן שנים, יחד עם ים של דברים אחרים שאני מחשיב “מיוחדים” ונמצאים פה בפוסט המסורתי, זה שמקדים את הפוסט המרכזי של אלבומי השנה.

גם הפוסט הנוכחי וגם המרכזי שיגיע הם הגדולים ביותר בתולדות הסיכומים שלי בבלוג, שהתחילו בשנת 2010. כאן איגדתי לא פחות מ-30 הוצאות מיוחדות שאהבתי במיוחד השנה, או עשו לי טוב והיה לי איתן חיבור אישי כלשהו. כרגיל עם Box Sets, הוצאות ארכיון, EP’s, אלבומי הופעה, הוצאות בנדקמפ, מהדורות מיוחדות/מחודשות/מורחבות של אלבומים ועוד הפתעות. בסוף הפוסט יש גם פלייליסט ספוטיפיי שמאגד נציגים מכולן + עוד כמה שירים בודדים שלא נמצאים פה.

רגע לפני, תזכורת שבשבוע שעבר פתחתי את סיכומי 2020 עם המתאבנים בצורת פלייליסט 30 הקאברים של השנה שלי, וכמובן חזרו לפה בשבוע הבא כשתגיע המנה העיקרית של אלבומי השנה שלי. אבל עכשיו אנחנו עם המנה הראשונה והגדושה של ההוצאות המיוחדות. להבדיל מהפוסט המרכזי, פה אין דירוג וההוצאות מסודרות לפי שם האמנים A – Z. יאללה, קריאה והאזנה נעימים.





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש אוגוסט

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

השנה הזו ממשיכה להכות. אוגוסט לא היה חודש קל אצלי. והוא הפך לדי עצוב לקראת סופו, כשהגיעה הידיעה על המוות של ג’סטין טאונס ארל, שהיה מיקירי הבלוג שלי בעשור החולף. אבל כמו תמיד, לפחות היו מלא אלבומים חדשים לצפות להם ולשמוע. כאלו שקצת סחפו אותי והרחיקו אותי ממחשבות והרגשות כאלו ואחרות. אז הנה הבולטים מהם שהצליחו לצנן קצת את החום היוקד והקשיים שבין לבין.


Kathleen Edwards – Total Freedom

האלבום שהכי ציפיתי לו בחודש אוגוסט, ואולי גם בכל השנה הזו, הוא האלבום החדש של קת’לין אדוארדס. אפשר להגיד ששמונה שנים חיכיתי לזה. כי בשנת 2012 קת’לין שחררה את אלבומה Voyageur, שהיה אצלי במקום החמישי בסיכום אותה שנה בבלוג והמשיך קריירה ודיסקוגרפיה נפלאה. זה היה אלבומה הרביעי ולא הרבה זמן לאחר מכן, היא נכנסה לתקופה לא קלה של שחיקה ממוזיקה והופעות + דיכאון. היא התרחקה, פרשה מעולם המוזיקה ופתחה בית קפה בקנדה.

אני מת על קת’לין, היא מהקולות הנשיים היותר חביבים עלי, ומאז אותה פרישה עקבתי מהצד ופשוט חיכיתי בתקווה לימים בהם הצלילים והמילים יחזרו אליה. עם הזמן התחילו ניצנים פה ושם, עד להקלטת אלבום מלא. אלבומה החמישי Total Freedom ששוחרר רשמית החודש. שמונה שנים לאחר קודמו. הייתי כ”כ מאושר להאזין לו והוא גם סיפק את הסחורה. נשמע כמו אדוארדס הקלאסית שתמיד אהבתי, עם שירים אישיים ומוזיקה גם סוחפת וגם מרגשת וגם קלילה, אבל עם עומק רב שחבוי בפנים.



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש יולי

פורסם בתאריך על ידי
2

אפשר להגיד שחודש יולי היה עמוס במיוחד עם הוצאות חדשות. אלבומים שציפיתי להם וגם כמה וכמה דברים שהגיעו בהפתעה או ללא התראה מוקדמת. הרבה מוזיקה חדשה להאזין לה. הנה 11 הוצאות שבלטו לי החודש, עם אלבומי אולפן וגם כמה הוצאות מיוחדות. בהמשך לסיקור אלבומי 2020 של הבלוג.


Courtney Marie Andrews – Old Flowers

חיכיתי נורא לרגע שבו אאזין לכל האלבום החדש של קורטני מארי אנדרוז. אלבום שאיכשהו כבר אהבתי עוד לפני ששוחרר. נשמע קצת מוזר, אבל פשוט ידעתי והרגשתי. כי כל סינגל שהיא שחררה מתוכו בחודשים האחרונים, חדר לי ישירות ללב. כתבתי על קורטני בבלוג לפני שנתיים כשהיא היתה אצלי בסיכום שנת 2018 עם האלבום May Your Kindness Remains. לא הרבה אחר כך, היא עברה פרידה מבן-הזוג והבאסיסט הצמוד שלה לאחר יחסים של כמעט עשור.

האלבום Old Flowers הוא פס הקול לשיברון והשלבים שמגיעים איתו אחרי כזה דבר. הוא אלבום פרידה מובהק, אחיד ומלא בליריקה וצלילים שיכולים להפנט ולצמרר מאזינים שנמצאים ב-Mood הנכון, או מבינים נורא את מה ששומעים. בין אם זה מקרה טרי, משקעי עבר או סתם תקופה מכילה כזו. אצלי הוא מאוד הובן. הבסיס והאווירה שלו הגיעו אלי בזמן מתאים. במיוחד עם הרבה משפטים מדויקים ועוד יותר במיוחד כשהוא מגיע משביל ההשפעות של אמילו האריס המוקדמת, עם קצת ג’ני לואיס שנפגשים בפינת River של ג’וני מיטשל.



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש יוני + סיכום חצי שנתי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לא ייאמן, אבל נעלנו חצי שנה של 2020. שישה חודשים לא קלים האמת, עם מלחמה במגיפה עולמית, ריחוק, בידוד, אבדות, געגועים להופעות ותקופה קצת משוגעת. הדבר שהחזיק אותי על הקרקע כל התקופה הזו זה מוזיקה חדשה, שממשיכה לצאת בכמויות. בסוף של הפוסט הזה אני גם אצרף הרבה ממנה בפלייליסט שהכנתי של סיכום חצי-שנתי עם כל מה שאהבתי במיוחד עד כה. אבל לפני כן, הנה האלבומים הטריים של חודש יוני שבלטו אצלי מאוד.


Sarah Jarosz – World On The Ground

שרה ג’ארוז שחררה החודש את אלבומה החמישי והתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה. את המוזיקה של שרה אני אוהב כבר הרבה זמן. אלבומה הקודם היה אצלי די גבוה בסיכום של 2016 (מקום שישי) והוא גם נכנס לסיכום 100 אלבומי העשור של הבלוג מוקדם יותר השנה. בזמנו חשבתי שזה האלבום הכי טוב שלה עד כה בקריירה, אבל World On The Ground הטרי מביא קרב רציני לטייטל הזה כרגע.

יש פה את כל מה שאני אוהב במוזיקה והכתיבה שלה; החום, המלודיות המדבקות, הפולק היפהפה והקול שלה. נראה שעכשיו גם נכנס רבד יותר סיפורי לשירים. כזה שעובר גם בין כמה דמויות. זה אלבום מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו. במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא היתה חלק מהטריו הנשי של I’m With Her, שגם כן כתבתי עליו כאן. אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו, במיוחד עם World On The Ground. אלבום שבאמת יוצא בזמנים שהעולם לא מתרומם כ”כ, אבל החיים בתוכו כרגע הופכים קלים יותר עם הצלילים שלו אצלי ברקע.

Pay It No Mind

I’ll Be Gone









רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

האלבום שנשבר ונבנה מחדש

פורסם בתאריך על ידי
4

לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.

התקופה הרגשית הזו היתה כנראה ההשפעה הגדולה ביותר. הפרידה מהשחקנית קארי סנודגרס, אם בנו הראשון. סיום היחסים והפחד העצמי והחשוף עם השירים שכתב והקליט שהתעסקו רובם בסיפור הזה ובלב השבור של יאנג. כתבתי כבר על הסיפור והרקע של האלבום בפוסט ההוא, אז לא ארחיב כאן בנושא. במשך שנים Homegrown היה בשבילי (והרבה אחרים) אולי ה-Holy Grail הגדול ביותר מתוך המוזיקה הגנוזה של יאנג והארכיון הגדול. כל השירים שלו שהרבה מהם מעולם לא שוחררו או נשמעו. כאלו שרק הייתי מדמיין את עצמי שומע לראשונה או מגלה את הגרסה המקורית שלהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש מאי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

די משוגע מה שהולך בעולם כרגע. הקורונה עדיין פה, הרבה מקומות עדיין משותקים ואלימות ומלחמות גזע מתפוצצות מעבר לים וגם לידינו. בתוך כל הטירוף והתסכול הזה, לפחות יש מוזיקה חדשה שממשיכה לצאת ולשמור על שפיות מסוימת. הנה קצת ממנה עם הנבחרים שלי לחודש מאי שבלטו אצלי יותר מאחרים באוזניים.


Steve Earle & The Dukes – Ghosts of West Virginia

שנת בחירות בארה”ב והרבה מהמצב הכללי מוציאים זעקות מוזיקליות ממש טובות ממספר אמנים. זה קרה כבר השנה עם הדרייב ביי טראקרס ולוסינדה ויליאמס ועכשיו תורו של סטיב ארל. כי גם האלבום החדש שלו מאוד מחאתי וחזק. כולו סובב סביב מקרה מוות של 29 עובדים במכרה במערב וירג’יניה שהתרחש לפני עשור. כזה שגילו בו הפרעות בטיחות קשות והרבה אנשים חזקים, ממשלה ופוליטיקה הפנו לו את הגב. זה מגיע הכי חזק בשיר העוצמתי It’s About Blood, אבל נמצא לכל אורך הרצועות באלבום שגם משקפות לא מעט מהמצב של אמריקה כיום, מעמד הביניים, איגוד העובדים והמלחמות של האדם הקטן.

סטיב ארל עובד במרץ בשנים האחרונות. זה אלבום אולפן שישי שלו תוך תשע שנים וכל אחד מהם מוצלח או חשוב, או פשוט טוב. אבל עם Ghosts of West Virginia הוא מוציא החוצה הרבה מהכוח הפוליטי וסוציו-אקונומי שלו ואמריקה של הדרכים הצדדיות שהוא תמיד הכיר כ”כ טוב. וזה נהדר וחשוב, במיוחד עכשיו. כרגיל מגבים אותו פה ה-Dukes המעולים, שכוללים בין השאר את הצמד של ההרכב The Mastersons; כריס מסטרסון ואלינור וויטמור (שעוברת לקדמת הבמה בקולות של השיר If I Could See Your Face Again). הכל יחד יוצר את אחד האלבומים היותר חזקים שארל שחרר בקריירה שלו לדעתי.

It’s About Blood

Time Is Never On Our Side









רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש אפריל

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

עוד חודש מוזר עבר על העולם. עוד הרבה זמן שהייתי תקוע בבית. בתקופה הזו שאין הופעות ואין טיסות ואין אירועים עם קהל, לפחות המון מוזיקה חדשה ממשיכה כן לצאת החוצה. ויש הרבה דברים טובים לשמוע. כרגיל, ממשיך לסקר הוצאות חדשות עם אלבומי חודש אפריל שבלטו אצלי במיוחד.


Pokey LaFarge – Rock Bottom Rhapsody

על פוקי לפארג’ כתבתי פה בסיכום של 2017 עם אלבומו הקודם Manic Revelations. עכשיו הוא חזר עם אלבום חדש שתפס אותי אפילו יותר טוב. אני די בטוח ש-Rock Bottom Rhapsody הוא האלבום שהכי חרשתי עליו בחודש אפריל. יש פה כרגיל את הערבוב השורשי של לפארג’, עם קאנטרי-בלוז, השפעות קטנות של ג’אז וסווינג והרגשה כאילו הוא נשלף משנות החמישים, רק עם איזה טוויסט מודרני. יש כאן בלאדות מקסימות לצד שירים מקפיצים וקליטים כמו End of My Rope ו-Fuck Me Up. זה אלבום עם לא מעט הרס עצמי, אבל גם עם הצד השני שלו, שמלא בחן, יופי ואופטימיות. אני כרגע מאוהב בהמון קטעים פה וזה מבחינתי האלבום הכי טוב שלפארג’ שחרר עד כה.

End of My Rope

Fuck Me Up

Lucky Sometimes


Lucinda Williams – Good Souls Better Angels











רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

לא זהב ולא כסף

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.

את כל השירים באלבום יאנג כבר החל להציג לקהל בהופעות בטור הסולו המדהים של 1999. סיבוב שהיה מאוד מגוון ומלא בביצועים מופלאים. אישית זה תמיד היה סיבוב הסולו האהוב עלי שלו בקריירה. חלק מהשירים גם הלכו טיפה יותר אחורה, במיוחד שניים שהיו באמתחתו של יאנג כבר בשנות השמונים; שיר הנושא של האלבום והפייבוריט האישי שלי מתוכו – Razor Love. שיר עם מילים שחודרות עמוק וחותכות בורידים והרגשות המתאימים. זה גם אחד משני שירים באלבום שזכיתי לראות את יאנג מבצע בלייב. זה קרה פעמיים כשהוא החזיר את השיר במפתיע בטור של 2016 עם Promise of the Real. פעם אחת עם הלהקה מאחוריו ופעם אחת סולו אקוסטי, במסגרת ההופעה הכי טובה של ניל שראיתי בחיי. שני הביצועים היו מקסימים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

רק המזכרות נשארו: פרידה מג’ון פריין

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.

מאז ג’ון פריין הפך לאחד המוזיקאים היותר אהובים ומוערכים אצלי. כזה שעומד מבחינתי בשורה אחת עם הטרובדורים ומספרי הסיפורים הגדולים שהיו כאן בקאנטרי-פולק ובכלל. יחד עם גיא קלארק וטאונס ואן זאנט. פריין השתמש במילים בדרך נורא אהובה עלי. הוא לא סתם כתב שירים. הוא יצר רגשות וסיפר סיפורים באופן מבריק. עם הומור, חן, רגישות וחום שאין שני להם. הוא ידע לקחת את הפשוט ביותר ולהפוך אותו למשהו גדול ועמוק. הכל בסימפתיה ופשטות מקסימה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: