הצד האחר של חייו: על פרד ניל שהיה צריך לחגוג 80 החודש

פרד ניל היה אמור לחגוג 80 החודש. עשור וחצי שהוא כבר לא איתנו. אחד מאמני הפולק והמוזיקאים הכי משפיעים שהיו כאן, שלא זכו לתהילה שהרבה מבני דורו ומחזיקי הלפיד של הז'אנר קיבלו, או רדפו אחריה. הוא גם לא ממש חיפש את הילת ההצלחה הזו. הוא היה כמו אורח מסתורי ממקום וזמן אחר, נכח למספר שנים של יצירה ואז נעלם מן העין. אך השאיר אחריו חותם ענק וחשוב בהיסטוריה של הפולק וכל מה שנחשב כיום “Singer/Songwriter”. במיוחד כחלק מתור הזהב שיצא מגריניץ' ווילאג' בשנות השישים.

קריירה קצרה, היעלמות מפתיעה, התרחקות פתאומית מתעשיית המוזיקה והצלחה וגילוי מחדש של שיריו שנים אחרי שנכתבו. לניל היו שירים וקריירה שכנראה הקדימו את זמנם. כאלו שביקום מקביל שמים אותו על גג העולם והוא מוערך לא פחות מבוב דילן וגדולים אחרים. כל הענקים והשמות המוכרים שלקחו חלק בצדדים השונים בחייו ובזכות זה אולי סללו לעצמם את שבילי ההצלחה קצת יותר בקלות.

The music is in the air"
"where every man is free

ג'ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat

היה לי קצת מוזר כשג'ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג'ינג'ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר.  כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.

אלבום הסולו הראשון בקרייריה הזו – Rabbit Fur Coat, מציין בדיוק היום עשור ליציאתו. יחד עם יום ההולדת העגול של ג'ני מוקדם יותר החודש, זה זמן מצוין בשבילי לחגוג את האירועים עם פוסט + מיקס (פה בסוף) סוקרי קריירה של אחד מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנות האלפיים.

"It's bound to melt your heart one way or another"

תמיד חיבבתי את ריילו קיילי, אבל אלו היו אלבומי הסולו של ג'ני שגרמו לי ממש להתאהב בה ובמוזיקה. במיוחד אלבום ספציפי, אבל המשיכה החלה קצת לפניו, בדיוק לפני עשור ב-2006. אחרי שבע שנים בהן הצעידה את ריילו קיילי להצלחה ופריצה בכל הקשור לאינדי-פופ\רוק בתחילת שנות האלפיים, היא עברה לפורמט סולו טיפה שונה. מגובה ע"י ההרמוניות וקולות הרקע של התאומות ווטסון, לואיס לחלוטין העצימה את הכתיבה והיופי שבמוזיקה שלה. Rabbit Fur Coat הוא אלבום סולו ראשון שהגיע אחרי מספיק ניסיון בתוך להקה, לקח את כל הדברים הטובים שנשארו משם והוסיף עליהם השפעות חדשות, עוד עומק וסאונד טרי.

Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

ניסיתי לייצג את כל מה שניל יאנג הוא בשבילי דרך בחירות השירים; הטובים, הרעים, המושלמים, המוזרים, המוכרים, הנדירים והאהובים עלי. סולו, עם להקה, חשמלי, אקוסטי, כל ההרכבים השונים, ההוצאות והתקופות לכל אורך הקריירה. מהאלבום הראשון עם באפלו ספרינגפילד עד לאלבום האולפן האחרון עם Promise of the Real (מינוס ההוצאה הטרייה של "Blue Note Cafe" שיוצאת רשמית מחר במסגרת ה-Archive Performance Series, שהודיעו עליה מאוחר מדי אחרי שכבר דברים כאן היו מוכנים).

בסוף מצעד שבעים השירים הנבחרים יש גם עוד שיר אישי לשנה הבאה + הטקסט האישי שלי על יאנג לכבוד האירוע + מיקס מטורף שערכתי לסיום החגיגה שמאגד את כל השירים יחד. עכשיו אפשר להתחיל:

My Morning Project Vol. 7 – In It's Infancy

“…The idea was always there”

במהלך שנת 2012 מיי מורנינג ג'אקט ממשיכים להופיע ולגבות את אלבומם האחרון Circuital. למרות שהם די עוזבים את ריבוי השירים מהאלבום בהופעות ומתרכזים ביותר גיוון בסט-ליסטים וחפירה עמוקה בדיסקוגרפיה שלהם. זה בא מאוד לביטוי בערבים כפולים או משולשים במקום ספציפי, כמו שתי ההופעות ב-Red Rocks בקיץ או שלושת הערבים ב-Capitol בפורט צ'סטר לקראת סוף השנה. את שנת ההופעות הנהדרת הזו הם נועלים בערב\לילה חגיגי של New Year’s Eve בבוסטון.

ב-2013 ממשיכים להיות בדרכים. באותו זמן גם קצת פרויקטים צדדיים כאשר ג'ים ג'יימס משחרר את אלבום הסולו המלא הראשון שלו (אחרי שהיה חלק מה-New Multitudes בשנה שלפני). בקיץ הלהקה מצטרפת לסיבוב ההופעות של Americanarama יחד עם בוב דילן, וילקו, בוב וויר ועוד אורחים. באוקטובר נועלים את הפעילות שלהם לשנה זו כאשר מתארחים ב-Bridge School Benefit המסורתי של ניל יאנג.

שנת 2014 נפתחת עם חגיגה גדולה באירוע הראשון של One Big Holiday, הפסטיבל של MMJ במקסיקו, עם הופעות נהדרות שלהם, להקות אורחות ואירועים שונים ומיוחדים עם חברי הלהקה במתחם הטרופי של ה-Hard Rock Hotel. לאחר ההופעות הללו בחודש ינואר, הלהקה לוקחת הפסקה ארוכה. בהמשך השנה המתופף פטריק הלאהן חובר לטריו של Spanish Gold שמוציאים אלבום, בזמן שג'ים ג'יימס נוטל חלק בעוד פרויקט של סופר-גרופ, הפעם ה-New Basement Tapes. עוד במהלך 2014 הלהקה עובדת על המון שירים חדשים ומודיעה שתשחרר שני אלבומים בשנתיים הקרובות.

My Morning Project Vol. 5 – Movin' Away

?Do you live your life on the road"
Yeah, losing out on loving
Asking for nothing
"Runnin' from something that isn't there

את שנת 2006 מיי מורנינג ג'אקט פתחו על גג העולם, כשהם רכובים על גל ההצלחה של "Z". החל מחודש אפריל הם מופיעים נון-סטופ, באירופה וארה"ב, בהמשך הגיבוי לאלבום הכי מוצלח שלהם מסחרית עד כה. בספטמבר הם משחררים את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם – Okonokos, שלקוח משני ערבים ב-Fillmore בסיום השנה הקודמת. סרט ההופעה על DVD והאלבום הכפול ממשיכים למנף אותם כאחת הלהקות החמות בעשור הראשון של שנות האלפיים. הם נועלים את 2006 עם עוד שלושה ערבים באותו Fillmore אגדי של סן פרנסיסקו ובעצם חותמים תקופה אדירה בשבילם.

במהלך 2007 הלהקה לוקחת מנוחה שבהחלט מגיעה לה ולא מופיעה הרבה. הם מתחילים לעבוד על האלבום הבא ונכנסים לאולפן לקראת סוף השנה. מה שיצא מאותן הקלטות חדשות הוא האלבום הכי מצופה של מיי מורנינג ג'אקט עד כה. ה-Follow Up של "Z", האלבום שהזניק להם את הקריירה ומפוצץ בשירים הקליטים הטובים שהקהל הרחב קיבל בזרועות פתוחות. לא קל להמשיך כזה דבר, אבל ג'ים ג'יימס והחברים רוצים להכות שוב בברזל החם שבידיים שלהם, כעשור אחרי הקמת הלהקה והשינויים שעברה בדרך. התוצאה הסופית היתה שונה, מוזרה, מאכזבת או מלהיבה. תלוי את מי שואלים.

My Morning Project Vol. 3 – Master Plan

It's not the dream that makes you weak"
It's not the night that makes you sleep
But it's a voice and it's a choice
"To call you out or stay at home

כששנת 2002 נפתחה מיי מורנינג ג'אקט עדיין דחפו את עצמם דרך הופעות. כששני אלבומים מאחוריהם, הם המשיכו לקדם את עצמם בעזרת הקהל והצלחה יחסית מחוץ לבית ברחבי ארה"ב. בחודש אפריל הם משחררים את ה-EP  של Chocolate & Ice. ממש אחריו, בחודש מאי, המתופף (השני במספר) כריס גואטיק עוזב את הלהקה לאחר תקופה קצרה בשורותיה. מי שמחליף אותו הוא פטריק הלהאן, במהלך חשוב ראשון לעבר השלמות המוזיקלית בתור הלהקה ההדוקה והיציבה שתגיע לאחר מכן. לקראת סוף שנה יוצא גם ה-EP  של Sweatbees והם נועלים את 2002 במספר הופעות באירופה וביקור ראשון אי פעם בבריטניה.

I've got a master plan, babe"
I been working on it from the start
Plugging in all of the numbers
"Watching it on all of the charts

My Morning Project Vol. 1 – Where To Begin

I was born in east Kentucky, home of where the grass is dyed"
"Always down and always out, but my morals always seemed just fine

תמיד כשהייתי ממליץ על אלבומים של מיי מורנינג ג'אקט למאזינים טריים, או כשאנשים היו שואלים אותי מאיפה להתחיל איתם, אף פעם לא כיוונתי באמת להתחלה…תמיד זה היה לאלבומים המאוחרים יותר, ספציפית התקופה של 2003 עד 2008 (שאגיע אליה בהמשך הפרוייקט). כי יש משהו מאוד שונה בשני האלבומים הראשונים לעומת הרביעיה שהגיעו לאחר מכן. אם זו הפשטות, הסאונד, ההפקה הקטנה, שירים שנשמעים יותר כמו דמואים וכמובן לפני הפריצה האמיתית. יחד עם זאת, לשני האלבומים הראשונים יש את הקסם שלהם. כזה שלפעמים קולטים אותו קצת אחר כך. אולי עם היכרות מקיפה יותר של ההרכב או השמיעה שלהם בלייב. אצלי אישית השירים פה חלחלו בזמנו טיפה לאט. לפחות לעומת האלבומים המאוחרים יותר. אבל כשזה קרה, הבנתי את היופי שלהם ומאז הם לא עזבו אותי.

כיום כשאני מסתכל אחורה על כל הפנינים והשירים האדירים והיפהפיים שאני כ"כ אוהב מהאלבומים הללו, אני קצת לא מבין למה כולם לא תפסו אותי ישר בשמיעה הראשונה. אך עם זאת, אני תמיד מבין שיש שירים ואלבומים שצריכים את הזמן שלהם. שמעריכים אותם יותר בהמשך הדרך, כשעוברים איתם כמה קילומטרים או חוזרים אליהם אחורה אחרי מספר סיבובים במחוזות אחרים. ואז כשאתה בחזרה בבית אתה מבין מה יש לך בידיים.

החודש לפני: האלבום שצמח מן ההריסות

היה זה היום הראשון של חודש מאי, 1994. היום בו Uncle Tupelo ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם יחד. מספר ימים לאחר מכן ג'ף טווידי כבר גיבש את חברי הלהקה (מינוס ג'יי פרר) לחזרות על מוזיקה חדשה. שלושה חודשים אחרי זה הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה של ההרכב החדש של טווידי – Wilco. בסוף אותה שנה ג'יי פרר התחיל להקליט אלבום עם להקה חדשה משל עצמו בשם Son Volt.

אבל רגע, בואו נחזור שניה אחורה.

כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה. או לפחות הסיפור הקצת טראגי שלנו, אבל כזה שבזכות הטרגדיה שלו קיבלנו שתי להקות אדירות ואהובות עלי נורא. שתיהן מציינות ב-2015 עשרים שנה לאלבום הבכורה שלהן, שתיהן פעילות עד היום, אבל האחת היותר קרובה לליבי מציינת ממש בימים אלו שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה שלה. זכיתי גם לחגוג איתה את 20 השנים הללו לא מזמן.
בלב הסיפור הזה נמצאים שלושה הרכבים, שני מוזיקאים אדירים וחברות אחת שהתפרקה והובילה לדרכים נפרדות.

אם שואלים אותי, Uncle Tupelo היתה מלהקות הרוקנ'רול\אלט-קאנטרי הכי טובות בסביבה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, ולמעשה גם עד היום. המוזיקה שלהם נשארה מצוינת ושרדה היטב את מבחן הזמן. הם התחילו בתור טריו שכלל את מייק היידורן, ג'יי פרר וג'ף טווידי. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כמה חברים, אבל זה היה הלב של ההרכב. לב שנשלט יותר ע"י שני חבריו הדומיננטיים טווידי את פרר ועם הזמן נחצה לשניים.

Levon Helm 1940-2012

ליבון הלם נפטר אתמול. קצת לפני גיל 72, וזה עדיין מפתיע. במיוחד לאור הפעילות והמסירות שלו בשנים האחרונות וכל מה שיצר מאז שחשבנו שהסרטן עזב אותו והוא יצא לדרך חדשה.

ממש לפני שנתיים הקדשתי לו פוסט שלם לכבוד יום הולדת 70. שם כבר כתבתי הכל; על האהבה שלי ליצירות להן היה שייך. כל התקופה עם The Band. האוטוביוגרפיה המרתקת ואהובה עלי עד-מאוד. קריירת המשחק וכמובן תקופת הקמבאק המופלאה, מ-2007 עד הימים האחרונים…עם האלבומים המאוחרים, ערבי ה-Ramble ועוד. האיש אגדה מבחינתי. עכשיו כבר היה.

לפני כמה ימים אשתו ובתו יצאו בהודעה שליבון נמצא בשלבים אחרונים עם המחלה שחזרה והוא בדרכו לעזוב אותנו. הפתיע נורא שהסרטן חזר ובכזו פתאומיות ואופס, הנה הוא כבר סיים את חייו. כשהיה נראה שהוא התגבר על זה פעם הקודמת, ליבון הלם נכנס מבחינתי לעוד תקופת שיא בחיים שלו. עם שני אלבומי הסולו האחרונים אחרי שחזר לו הקול, ושלל העבודה וההופעות. זה היה מדהים. זה היה מלא השראה.

Sweet Soul Music

שני אלבומים שעשו לי את השבוע החולף. אחד טרי-טרי של להקה מוכרת ואהובה. השני טרי יחסית של הרכב חדש שגיליתי.

Drive By Truckers – Go-Go Boots
אז השבוע יצא האלבום החדש של הטראקרס. רק לפני שנה הם הוציאו את The Big To-Do, אלבום האולפן השמיני שלהם שכתבתי עליו כאן. בזמן שהם עבדו על האלבום הזה הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.

אם The Big To-Do היה לגמרי אלבום של "Straight Up Rock 'n' Roll", אז ממשיכו Go-Go Boots נשען הרבה על סגנון של "Country-Soul"…התקפת שלוש הגיטרות והאנרגיות החשמליות הוחלפו ברובן בשביל גיטרות אקוסטיות לפרקים וסגנון רך בכלליות שיצר אלבום מענג עם יופי של שירים. לא מעט שירים בסגנון הזה נמצאים שם באלבומים המוקדמים של הטראקרס, אבל האווירה של האלבום השלם של Go-Go Boots זה משהו שלא דומה ליצירות קודמות שלהם.