מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

צ'ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection"
"I won't deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג'לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ"המשפחה" של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ'ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

הדלת שגרג פתח דאז לפני 48 שנים, נטרקה אתמול בידיעה על מותו. אומנם זה היה די צפוי והרגשתי שזה קרוב, במיוחד עם ביטולי הופעות ובעיות בריאות שהחריפו בחודשים האחרונים. אבל זה לא מוריד מהעצב והכאב כשנפרדים מאמן אהוב. קיוויתי שלפחות הוא ישרוד את השנה הנוכחית ויהנה מהאלבום החדש שלו שאמור לצאת ויופיע עוד קצת. אך השנים האחרונות לא ממש החדירו תקווה. תמיד היו ידיעות על הידרדרות. האמת שדי מדהים שהוא שרד עד עכשיו, עם כל מה שעבר עליו בכל השנים הללו. בדרך ארוכה עם הלהקה שהצעיד ושהוא ידע גם מתי לסיים את דרכה בכבוד.

519ZD6JNBJL._SS500_

תחילת הדרך עם האולמנים. אלבום הבכורה המושלם.

תמיד ב-Top: פרידה מצ'אק ברי

אלבום הבכורה של צ'אק ברי יצא ממש לפני 60 שנה. זה היה בחודש מאי של 1957. אלבום שפתח קריירה שהמשיכה עד אתמול. קריירה שהיא גדולה וחשובה מדי כנראה מלתאר אותה במילים. כזו שהיא גם מורשת, בית ספר, היסטוריה של איש אחד ואגדה מוזיקלית עם אבני יסוד של ז'אנר שלם.

צ'אק ברי נפטר אתמול בגיל 90. בדיוק חמישה חודשים אחרי יום ההולדת העגול והמדהים הזה שהגיע אליו ב-18 לאוקטובר האחרון. אני תמיד זוכר מתי נולד, כי זה יומיים אחרי יום ההולדת שלי. כשאני עצמי נולדתי, זה היה כבר אחרי התקופה הכי גדולה שלו. בתחילת שנות השמונים, שלוש שנים אחרי שיצא אלבומו האחרון בינתיים. באותו יום הולדת 90 אגב, גם יצאה ההודעה שברי הולך לשחרר אלבום חדש וחגיגי שיגיע בחודש יוני הקרוב. אלבום ראשון אחרי הפסקה של כמעט ארבעה עשורים מאז קודמו. אבל עכשיו יודעים שהוא יהיה אחרון בהחלט וכזה שגם יקבל את התואר "אלבום פוסט-מוות".

Chuck-Berry

ברי בימים המוקדמים, בפוזה הכי מוכרת שלו על הבמה.

פרידה מ-Butch Trucks. מתופף, מייסד ומנהיג שקט

המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ' טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.

בוץ' היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.

allman-brothers-band

בוץ' טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.

הוא הדוד של דרק טראקס הענק והם גם חלקו יחד את זמנם בלהקה מצירופו של דרק ב-99. הוא גם הדוד של אחיו דוויין טראקס, המתופף כיום של ה-Hard Working Americans. העביר להם הרבה מהמורשת המוזיקלית שלו והכישרון בהחלט נשאר אצלם במשפחה. בוץ' היה פעיל עד יום מותו. לא נח גם אחרי שהאולמנים התפרקו (וגם בתקופות קצרות של הפסקות בקריירה הארוכה של הלהקה). רק החודש הוא הופיע עם ההרכב הנוכחי שלו, Butch Trucks & The Freight Train Band. היה מתוכנן להם עוד סיבוב הופעות בחודש מרץ הקרוב.

אישית זכיתי לראות את בוץ' טראקס פעמיים, בשתי נסיבות שונות שנחקקו אצלי חזק לטובה בזיכרון ההופעות והמסעות בחו"ל:

וורן זיבון: Play That Dead Man's Song. על מוזיקה, חיים ומוות

אם היה עדיין בחיים, וורן זיבון היה חוגג יום הולדת 70 עגול ממש היום. אבל 14 שנה שהוא כבר לא כאן. מספר השנים שחלפו מאז מוות ידוע מראש של מוזיקאי גדול, שנפרד מאיתנו בדרך אולי הכי פשוטה, מכובדת ומרגשת בין כל אלו שנפרדו מהעולם מוקדם מדי בנסיבות מצערות.

וורן זיבון היה בשבילי נשק סודי בעולם המוזיקה. סוג-של ג'וקר או איזה כדור מסובב בתוך עולם הרוקנ'רול המורחב שהיה חלק ממנו. הוא ידע לשלב סגנונות, להזיע עם חשמלית ולרגש על הקלידים. בכלל, הוא מהקלידנים היותר טובים שהיו כאן, בשורה אחת אולי עם הגדולים ביותר והשמות המוכרים שזכו גם להרבה יותר תהילה ממנו.

הוא התחיל על הקלידים בתור שחקן משנה. הופיע לא מעט עם ה-Everly Brothers ועשה איזה מעבר מעולם הפולק לעולם הרוק ומשחקן משנה לראשי, עם שינוי סגנונות אל עבר קדמת הבמה. אך הבמה הזו לא הגיעה על ההתחלה. אלבום הבכורה שלו מ-1969 די נכשל, ורק שבע שנים לאחר מכן, ב-1976, הוא שחרר אלבום שני שהתחיל לו רשמית את הקריירה המוקדמת המוצלחת.  מקרה שתמיד קצת הזכיר לי את אמילו האריס בתחילת הקריירה, עם אלבום ראשון גם כן פחות מוכר\מוצלח מ-69 ואז Pieces of the Sky שלה מ-75 שהרבה מחשיבים בתור אלבום ראשון "אמיתי"…

פטי סמית' בת 70: פוסט אישי ומיקס סוקר קריירה

זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd's Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ"כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.

לפני שפנתה לדלת הצדדית בחזרה לאולם, ניגשתי להגיד שלום. כבר עמדתי עשרה מטרים ממנה בכל מקרה, אז למה לא. זו היתה פגישה קצרה. אמרתי שטסתי לראותה במיוחד מישראל וכנראה משהו על המוזיקה שלה שמלווה אותי שנים. היא חייכה בביישנות, כמו ילדה קטנה, אמרה תודה ולחצה את ידי. כשהסתובבה פתחתי את כף היד שלי וגיליתי שהיא השאירה בה את המפרט שלה. הרמתי את הראש מעלה, ראיתי אותה בדיוק נעלמת לתוך האולם וחייכתי חיוך גדול לאור המחווה והמפגש הקטן הזה.

guitarpickpatti

המזכרת והמחווה מהמפגש הקצר.

בערך שעתיים אחר כך כבר עמדתי בפנים וראיתי הכי קרוב שאפשר את הילדה הביישנית מבחוץ הופכת למפלצת במה, כשאור הזרקורים מדליק אותה ומבליט את המוזיקה והמילים שלה לאורך כל הערב. זו היתה הופעה מדהימה. יותר משדמיינתי בכל הזמן שקדם לכך, כשהאזנתי לאלבומים שלה לבד בבית או בדרכים. האהבה והחיבור שלי לפטי סמית' כל השנים קיבלו חיים חדשים שם. מסוג המקרים שאתה אוהב אמן בטירוף ומאוד לעומק וחושב שאי אפשר יותר. ואז מגיע הרגע שהוא, או היא, עומדים ממש מולך עם המוזיקה הזו ב-Live וזה מתעצם ברמות שקשה לתאר. עד היום זו אחת ההופעות היותר טובות שראיתי.

בין חיים לפוסט-מוות: המוזיקה, הדרכים והמורשת של גראם פרסונס ודוויין אולמן

בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז'אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.

בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז'אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.

הפגישה המוזיקלית הראשונה שלי עם פרסונס היתה כשקניתי הוצאת יד-שניה מ-1990 שמאגדת את שני אלבומי הסולו שלו על דיסק אחד; GP, שכבר כתבתי עליו ועל פרסונס בהרחבה בעבר ביום ההולדת ה-40 של האלבום, ואיתו Grievous Angel, שיצא אחרי המוות ואחזור אליו אחר כך. למעשה התחלתי מהסוף והלכתי אחורה, שם גיליתי עולם קטן, אבל שלם מבחינת יצירה, שסחף אותי לחלוטין. החל מהאלבום עם ה-International Submarine Band, דרך הופעת האורח עם ה-Byrds וההשפעה הגדולה של פרסונס על האלבום Sweetheart of the Rodeo ושני האלבומים הראשונים של ה-Flying Burrito Brothers. צמד אלבומים, שהראשון ביניהם – The Gilded Palace of Sin, נחשב אצלי עד היום כאלבום הקאנטרי-רוק הכי טוב אי פעם.

גיליאן וולש: 20 שנות קריירה

שנת 2016 מציינת כבר שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה של גיליאן וולש ושחרור אלבום הבכורה שלה ושותפה המוזיקלי ולחיים – דייב רולינגס. עשרים שנה של עשייה לאחד מהקולות הנשיים האהובים עלי ביותר בסביבה. לכבוד הציון הכנתי פוסט חגיגי בשלושה חלקים שמוגש לפניכם כך:

20 שנה, 20 תחנות – מעבר על כל הקריירה של גיליאן מהעיניים (והאוזניים) שלי, עם עשרים תחנות בולטות שבחרתי בצורה כרונולוגית, מ-1996 עד היום.

ערב מושלם באמסטרדם – טקסט אישי על הפעם היחידה בה ראיתי את גיליאן בהופעה, בערב מוזיקלי שנשאר כאחד המושלמים והמקסימים שחוויתי.

מיקס מיוחד סוקר קריירה – עשרים שירים שבחרתי וערכתי מעשרים שנות הקריירה של גיליאן עד כה. אז שווה גם להגיע לסוף.

כמובן גם כל הטקסטים לפני המיקס מלאים במוזיקה ולינקים, עם המידע, הפן האישי וחגיגה אחת גדולה לקריירה שעדיין ממשיכה. מקווה שתיהנו מכל מה שהכנתי.

================================================================

תחנה 1: Revival
(1996)

אלבום הבכורה שכאמור חוגג השנה יום הולדת 20. הפתיחה הרשמית של הקריירה המוזיקלית, בה גיליאן ודייב חוברים לטי בון ברנט שמפיק את האלבום. הציבור הרחב מגלה את המוזיקה של גיליאן, עם כל השפעות הפולק, קאנטרי ובלוגראס, שמכינות פה את הקרקע מצוין. זה אלבום בכורה מעולה בז'אנר הזה. השיר שפותח אותו (ואת הדיסקוגרפיה של גיליאן) הוא Orphan Girl, מהשירים היותר מוצלחים ממנו עד היום. זה גם שיר ששנה לפני כן אמילו האריס הקליטה באלבומה Wrecking Ball עם דניאל לנוי. הרבה כבוד ששיר שלך כבר מכוסה ע"י אמן גדול שהשפיע עליך, עוד לפני שהוצאת אלבום אחד בקריירה.

הטרובאדור שנעלם עם הרכבת – פרידה אישית מגיא קלארק

לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.

גיא קלארק היה מהמוזיקאים והכותבים הכי חשובים בז'אנר שלו. הקאנטרי הישן, הטוב והאמיתי. זה שמגיע מהלב, נכתב בכנות ומכיל יופי שקשה לזייף. מעמודי התווך שבלעדיהם והדורות שהמשיכו אותם, כנראה לא היה את הבסיס לבלוג הזה. קלארק היה חלק מחבורה של טרובאדורים וחלוצים שאין שני להם. יחד עם טאונס ואן זאנדט, גראם פרסונס, ג'ון פריין, ווילי נלסון וסטיב ארל. הראשון והאחרון פה היו קשורים מאוד אל קלארק לאורך הקריירה. זו שהתחילה בשנת 1975 עם אלבום בכורה מושלם.

51C45v1anKL

הבכורה – Old No. 1. אלבום חובה בז'אנר.

המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק א'

בסוף החודש הנוכחי ישוחרר האלבום התשיעי של ה-Jayhawks. אחת הלהקות היותר אהובות עלי. שנת 2016 גם מציינת שלושים שנה מאז אלבום הבכורה של הלהקה. שלושה עשורים של עשייה ותקופות מוזיקליות שונות בקריירה והדיסקוגרפיה של ההרכב הנפלא הזה. לכבוד האלבום החדש ושלושים שנות קריירה אני מציג בפניכם את המדריך השלם לג'ייהוקס, בו אעבור ואכתוב על כל ההוצאות והתקופות של הלהקה. מה מומלץ, מה מעניין, מהיכן להתחיל, לאיפה להתקדם, השינויים, המחשבות האישיות ועוד.

בחלק א' המצורף אני סוקר את כל אלבומי האולפן עד כה. בחלק ב' המתקדם יותר, אני אגיע גם לכל הדברים שהם Jayhawks-Related, שיכללו את כל ההמלצות של אלבומי סולו, פרויקטים צדדיים, הוצאות מיוחדות וכדומה.

לכבוד חגיגות ה-30 ערכתי גם מיקס Jayhawks מיוחד, עם שעה וחצי שכוללת 22 שירים נבחרים מכל הקריירה. מוכרים יותר או פחות. אפשר לשמוע את המיקס בדף ה-Mixcloud שלי והוא גם מופיע פה בסוף הפוסט. מקווה שתיהנו.

המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק א' – אלבומי האולפן:

===============================================================

(The Jayhawks (AKA The Bunkhouse Album
1986
MI0002928245

במשך המון שנים האלבום הזה היה די נשכח, וגם אחרי שקיבל חיים חדשים אני בספק כמה אנשים נחשפו אליו שהם לא חולי ג'ייהוקס. אלבום הבכורה של הלהקה שוחרר בשנת 1986 בלי הרבה חשיפה ובכמות מצומצמת על-גבי תקליט. למעשה הוא לא שוחרר על CD עד שנת 2010, השנה בה הלהקה עשתה קאמבק והחלה לשחרר מחדש את הקטלוג עם הקלטות נשכחות ו-Reissues.