אלבומי השנה 2017

סיכום שנה – הקדמה:

זו השנה השמינית כבר שאני עושה את זה. מסיים שנה פה בבלוג עם רשימת האלבומים האהובים שעשו לי אותה לקצת יותר טובה, משמחת ומוצלחת. זו תמיד רשימה אישית, כי הבלוג הזה תמיד היה אישי. עם הטעמים שלי, הבחירות והדעות שלי. בלי להסתכל על מה נחשב\חשוב יותר, או מוכר יותר, או לכוון את זה כדי שיתאים למשהו. אני תמיד כותב על מה שפשוט עושה לי טוב ויש לי את הרצון והתשוקה לחלוק אותו ואת המחשבות שלי עליו עם העולם. או חלק קצת יותר קטן מהעולם שמגיע לבלוג הזה ועוקב אחריו.

כרגיל, כמו כל שנה, השקעתי בפוסט הסיכום המסורתי הזה ה-מ-ו-ן. עם הטקסטים, הלינקים, הסידור וכל המסביב. אני האמת גם עושה זאת במשך כל השנה, כאן בפוסטים עמוקים בבלוג ובאופן ממש יום-יומי בדף הפייסבוק שלו, שאני מתפעל לבד עם מלא תכנים. עם עדכונים ושיתופים על המון מוזיקה, חדשה וישנה כאחד. אף פעם לא ראיתי מזה שקל ואני עושה את הכל לבד בתור תחביב. החל מהרעיונות, הנושאים, הסגנונות והידע, עד לעיצוב, הפוסטים, העריכה וכל מילה שנכתבת פה. זה מפעל של איש אחד. אז אם אתם מעריכים זאת ובא לכם להביא משהו חזרה, בואו תנו לייק לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית או שתפו אותו ואת הפוסט הזה עם חבריכם, או כל מי שנראה לכם שיתעניין ויאהב. אפשר גם סתם להגיב, הכל מתקבל בחיבוק וירטואלי ותודה. אז תודה :)

ההוצאות המיוחדות של השנה 2017

בשבוע הבא יגיע הסיכום המסורתי והמושקע בטירוף (כרגיל) של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל לפני כן, מתחילים להתחמם עם הפוסט הנוכחי וכל ההוצאות המיוחדות\נלוות. יש כאן את עשר ההוצאות המחודשות, אלבומי ההופעה, קופסאות וכדומה של השנה שלי. בניגוד לפוסט אלבומי השנה הרגיל בשבוע הבא, כאן אין דירוג. פשוט מסודר לפי ABC. אך כמובן יש טקסטים וסיבות למה הם פה + לינקים לשירים.

בסוף יש עוד כמה הוצאות ראויות לציון מהשנה החולפת, שחיבבתי או לא הספקתי להתעמק יותר מדי כדי לחפור עליהן. לא לשכוח לחזור בשבוע הבא ל-Main Event וגם לבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, שם אני מעלה ומעדכן על הפוסטים החדשים וגם משתף וכותב על המון מוזיקה חדשה וישנה באופן יום-יומי במהלך כל השנה.

אז הנה החימום הרשמי לסיכום הענק עם ההוצאות המיוחדות של 2017:

Angel Olsen – Phases
Alngel-Olsen-Phases-400x400

אחרי My Woman המוצלח של השנה שעברה, אנג'ל אולסן הביאה לנו עוד מתנה השנה. אלבום של Rarities עם כל מיני קטעים מהעשור הנוכחי שלא שוחררו באלבומי אולפן. יש פה Outtakes ממש טובים מאותו אלבום של השנה שעברה, פלוס שירים ששוחררו לפני כן רק כסינגלים, B-Sides, דמואים וכדומה. האמת? רוב הקטעים כאן לחלוטין היו יכולים להשתחל לאלבומים שלה, במיוחד השניים האחרונים. יש פה כמה שירים מצוינים פשוט, שעדיפים על לא מעט אחרים של אולסן שכן זכו להיכלל בקונספט ומקשה אחת של אלבום רגיל. טוב שיש להם עכשיו בית משותף, תחת Phases, שמלא בפנינים שכל חובב אולסן לדעתי ישמח לשמוע.

מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

צ'ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection"
"I won't deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג'לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ"המשפחה" של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ'ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

פוסט-מוות וזמנם של המבוגרים: אלבומי חודש ספטמבר

פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי "דינוזאורים" כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.

אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:

Gregg Allman – Southern Blood
image

אחד מתוך שני אלבומים אחרונים של אמנים מאוד אהובים עלי. גרג אולמן נפטר מוקדם יותר השנה ובשנים האחרונות הוא עבד על אלבום סולו חדש. השמיני שלו במספר. הוא הושלם לאחר מותו ושוחרר החודש. כולו מלא בשירים שכתבו אחרים בביצוע של גרג, אבל הוא נפתח עם השיר המקורי היחיד – My Only True Friend. מה שהופך בעצם לשיר האחרון שגרג כתב. והוא שיר נהדר ומרגש. מזכיר לי קצת כמה רצועות ב-Hittin’ The Note, מה שהיה האלבום האחרון של ה-Allman Brothers ב-2003. בנוסף לשיר הזה יש פה גרסאות מוצלחות של אולמן ל- Once I Was של טים באקלי, 'Willin של Little Feat ובמיוחד ל-Going Going Gone של דילן (בחירה מעולה מהאלבום Planet Waves במקור עם The Band).

רק עוד לב שבור: פרידה אישית מטום פטי

בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ"כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.

22199270_10155882899657682_351198164_o (1)

אז מה יש פה?

את כל 16 אלבומי האולפן (כולל מהדורות מיוחדות). כאלו שכוללים בין השאר:

את Damn The Torpedoes שתמיד חיזק אותי והזכיר לי לא לשכוח לעולם ש-
Even the losers get lucky sometimes

את Hard Promises הכ"כ בלתי מוערך והזמזום הקבוע שלי כשאני עומד בתור להופעות בחו"ל או ממתין לטיסות לשם וחוזר לעצמי כל הזמן ש-
The waiting is the hardest part

את Southern Accents הביתי, שכולם הגיעו אליו בגלל Don't Come Around Here No More, אבל צריכים להישאר בשביל שיר הנושא והזעיקה של Rebels.

טרמפ אל העבר

בקיץ של 1976, ממש אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג שקע שוב לתוך עצמו והחל בעוד איזו תקופת יצירה אינטימית שהיתה המשך ישיר לשלושת אלבומי ה-Ditch Trilogy של 73-75. בערב של ה-11 באוגוסט, הוא והמפיק האגדי שלו דיוויד בריגס, נסעו לאולפני Indigo במאליבו. שם, יאנג הקליט לייב באולפן ולתוך הלילה, עשרה שירים חדשים, באווירה אינטימית. הוא עבר שיר אחר שיר בצורה סולו-אקוסטית ומופשטת והשאיר את כל העשרה שם. כי כמו שקרה לו הרבה בקריירה, ההקלטות הללו בסוף לא שוחררו.

רוב השירים דווקא כן מצאו את עצמם באלבומים מאוחרים יותר, מגובים ע"י להקה או מוקפים בשירים אחרים. אבל ההקלטה הזו של 76 בגרסתם הראשונית והמקורית, לא ראתה את אוויר העולם. עד עכשיו, 41 שנה לאחר מכן. הערב ההוא ב-Indigo Studios יצר את האלבום Hitchhiker שמוגש כעת לראשונה לכל אוזן. עם הסדר המקורי של השירים כפי שהוקלטו ב-1976, ללא הפרעות ועם אווירת הקסם שנקלטה על הטייפ שם באולפן.

אם היתה יותר חיבה להקלטות הללו מהלייבל של יאנג, יש מצב שהאלבום היה משוחרר בזמנו. אך הוא היה נשמע כמו אוסף של דמואים. שירים שרק נולדו, עירומים מדי, ש"צריכים להיות מוקלטים עם להקה". בכל אופן, כפי שקרה עם Homegrown קצת לפני ו-Chrome Dreams מיד אחרי, גם Hitchhiker נכנס למחסן והעלה אבק. כזה שהתפזר להוצאות אחרות ונשאר מכרה זהב אבוד בדיסקוגרפיה הגנוזה והארכיון מעורר הסקרנות האין-סופי של ניל יאנג.

סיכום קיץ: אלבומי יולי-אוגוסט

החודשים החמים ביותר של הקיץ הביאו איתם גם עוד הרבה מוזיקה חדשה. אז בנוסף לאלבומי יוני, הנה הסיכום הקטן שלי לאלבומים הבולטים של יולי ואוגוסט. תשעה אלבומי אולפן + הוצאה מחודשת אחת ראויה. עדיין חם מאוד, אז מוזמנים לצלול קצת בתוך הפוסט ולהתקרר עם המוזיקה שמגיעה עכשיו.


Offa Rex – The Queen of Hearts
offa-rex-the-queen-of-hearts-450

נפתח עם אחד משיתופי הפעולה היפים של השנה עד כה. אף פעם לא הייתי מעריץ ענק של ה- Decemberists. אחלה של הרכב, אבל לא מחובר אלי באופן עמוק. הפרויקט החדש שלהם הדליק אותי ממש. הם חוברים פה למוזיקאית הבריטית אוליביה צ'ייני ותחת השם Offa Rex הוציאו אלבום שכולו מחווה, אהבה ויופי לפולק הבריטי הישן. לפרקים הם ממש מזכירים פה את Fairport Convention וסנדי דני. סאונד שמלא במוזיקה הזו, שירים ישנים שקמו לתחייה ומחזירים איתם הרגשה של שנות השישים והשבעים בפולק מהאי הבריטי. וזה די מגניב לשמוע את זה חי ונושם כיום בעזרת שיתוף הפעולה המפתיע שהוליד את האלבום The Queen of Hearts.

The Gardener 

Sheepcrook And Black Dog 


 

This Is The Kit – Moonshine Freeze
dede85ce-b9bf-4bcd-b24e-f0ed1e8030c9_15cad4ce-418d-4596-87e4-a2a1184290de_grande

ג'ף טווידי בן 50: ספיישל סוקר קריירה

ג'ף טווידי חוגג היום 50. לכבוד האירוע ערכתי ספיישל שעתיים בתוכנית הרדיו של הרמוניה דרומית. עברתי על כמה שיותר תחנות שונות בקריירה של טווידי, עם ההרכבים השונים, הפרויקטים הצדדיים, שיתופי הפעולה, חוויות אישיות ונציגים מהמון אלבומים שונים בקריירה של כמעט שלושה עשורים.

מהאלבום הראשון של Uncle Tupelo מ-1990 ועד לאלבום הסולו הנוכחי של 2017. מסע כרונולוגי של שעתיים דרך שלל הוצאות שונות והרבה מוזיקה שחתום עליה ג'ף טווידי.

מוזמנים להאזין ממש כאן: (ולבקר גם בדף ה-Mixcloud שלי עם כל התוכניות של הרמוניה דרומית ברדיו הבינתחומי)

רשימת השירים המלאה + מהיכן לקוח כל שיר:

החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.


 

האלבום Little Games של ה-Yardbirds יצא לראשונה ממש החודש לפני 50 שנה. זה היה האלבום האחרון שלהם, בתקופה כמובן עם ג'ימי פייג'. האלבום הזה מייצג במיוחד את ההשפעה של פייג' על ההרכב והמבט שלו קדימה מבחינה מוזיקלית. זה אלבום יותר אקספרימנטלי ופסיכדלי מאלו שקדמו לו.

חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.


 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג'ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ'רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על "אלבום להקה" וכשהשם של להקת הגיבוי של ג'ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.