חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.


 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג'ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ'רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על "אלבום להקה" וכשהשם של להקת הגיבוי של ג'ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

ניסיתי לייצג את כל מה שניל יאנג הוא בשבילי דרך בחירות השירים; הטובים, הרעים, המושלמים, המוזרים, המוכרים, הנדירים והאהובים עלי. סולו, עם להקה, חשמלי, אקוסטי, כל ההרכבים השונים, ההוצאות והתקופות לכל אורך הקריירה. מהאלבום הראשון עם באפלו ספרינגפילד עד לאלבום האולפן האחרון עם Promise of the Real (מינוס ההוצאה הטרייה של "Blue Note Cafe" שיוצאת רשמית מחר במסגרת ה-Archive Performance Series, שהודיעו עליה מאוחר מדי אחרי שכבר דברים כאן היו מוכנים).

בסוף מצעד שבעים השירים הנבחרים יש גם עוד שיר אישי לשנה הבאה + הטקסט האישי שלי על יאנג לכבוד האירוע + מיקס מטורף שערכתי לסיום החגיגה שמאגד את כל השירים יחד. עכשיו אפשר להתחיל:

עם הפנים קדימה

אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.

בחרתי מספר אלבומים טריים שלא בטוח שכולם יהיו בסיכום הגדול. פשוט יצאו השנה כ"כ הרבה אלבומים טובים שאהבתי…ויש עוד בדרך. אז רציתי לכתוב משהו על כמה פה, כדי שאם הם באמת ימצאו את עצמם בחוץ, הם לפחות יקבלו את הבמה והמילים שלי עכשיו. לא בגלל שהם לא מוצלחים (אחד מהם אולי, באופן מפתיע. הסבר בהמשך), פשוט אין מקום לכולם ברשימת אלבומי השנה. אז הנה כמה המלצות טריות + אכזבה אישית אחת שאני עדיין בודק לאן יחסינו הולכים…

Craig Finn – Faith In The Future
faith

החודש לפני: Blood On The Tracks

הרבה זמן שלא שמעתי בוב דילן. או כתבתי עליו. למעשה אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהכנסתי אלבום שלו ולחצתי Play. פשוט בשנים האחרונות קצת ירד לי ממנו. לא חזרתי גם לאף אלבום ישן שלו כבר מספר שנים. ואני מדבר פה על אחד האומנים היותר בולטים אצלי בבית על המדפים. זה לא שהפסקתי לאהוב, פשוט יש תקופות כאלו. לפעמים הן גם ממש ארוכות. הוא גם לא ממש בלט אצלי בבלוג בכמעט חמש השנים בו הוא קיים. זה כנראה כי כתבתי עליו כ"כ הרבה בעבר…בפורומים וכדומה. בגיל צעיר יותר ובתקופות אחרות כשכמעט כל הדיסקוגרפיה שלו כאן לידי, ספר ה-Lyrics השלם מכל השנים וכל מיני מוצרי דילן אחרים על המדפים היו ממש צמודים אלי. עד עכשיו.

We always did feel the same"
"We just saw it from a different point of view

את השורות האלה אני כותב באמצע הלילה, עם מזג אוויר סוער בחוץ, כוס קפה מלאה פה לידי בפנים ו-Blood On The Tracks מתנגן ברקע. בדיוק 40 שנה אחרי ששוחרר לראשונה בתחילת 1975. אלבום שלכבודו הרגשתי צורך לחזור לכתוב ולשמוע קצת דילן. אז הנה אני משתף.

אלבומי השנה 2014

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו"ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק'לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג'ק ברוס, ג'וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

החודש לפני: יום אחד בנובמבר

אם הייתי צריך להכין רשימה בסגנון של "האלבומים שהכי עיצבו אותי" במהלך החיים, השניים האלה בטוח היו שם. גם אם הייתי צריך להביא רשימה של עשרים, או עשרת האלבומים הכי קרובים לליבי, הם די בטוח היו שם. ועוד במלא רשימות דומות אחרות שיהללו את האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.

שניהם יצאו באותה השנה (1994), באותו החודש (נובמבר) ובדיוק באותו היום (ה-1 לחודש, יום שלישי). שניהם גרמו לי להתאהב ברמות קשות (עד ממש קשות) באמנים שהוציאו אותם ושניהם אלבומים שלא נמאס לי מהם אף פעם, לא משנה כמה שנים הם אצלי על המדף  ועל הלב.

————————————————————————————————–

“Don’t judge a book by his cover” – זה משפט שאמרתי להמון אנשים בין השנים כשהמלצתי להם על Amorica של הבלאק קרואוז. כי הדבר הראשון שרואים באלבום זו העטיפה, והבחירה לזו של Amorica היא לא הכי מושכת בעולם, בלשון המעטה. למי שלא יודע מאיפה היא הגיעה, אז היא לקוחה משער של המגזין Hustler, בגיליון שיצא ביולי 1976. אל תשאלו אותי למה, גם אני לא מת עליה, במיוחד כשהיא מייצגת את הלהקה מספר אחת שלי, אבל כמו שאני תמיד אומר – עדיף להתעסק בחומר המוזיקלי שבפנים. וכמה שהחומרים האלה טובים…

הכוכבים של 2011

יצא ובחודש האחרון שוחררו שלושה אלבומים שכוללים אמנים שכיכבו אצלי בגדול לפני שלוש שנים בסיכום שנת 2011 של הרמוניה דרומית. לשניים מהם נורא חיכיתי, אחד די הפתיע.

Ryan Adams – Ryan Adams
ryan

אלבומו הקודם של ראיין אדאמס – Ashes & Fire, הגיע למקום השישי שלי באותו סיכום לפני שלוש שנים. אחד הדברים שאני אוהב אצלו זה שבכל אלבום חדש מיד שומעים שזה הוא, אבל איכשהו האווירה של האלבום שונה מאוד מקודמו. כך קורה גם הפעם עם חזרה מבורכת מבחינתי של רוקנ'רול בסיסי יותר, לאחר שהאלבום הקודם היה ממש סולו אקוסטי ואישי. כיף לשמוע את אדאמס שוב עם להקה שמגבה אותו, והוא אסף פה חבר'ה די מוכשרים לאותו גיבוי. אם זה בנמונט טנץ מה-Heartbreakers על הקלידים, הבאסיסתית הכשרונית והתגלית הצעירה דאז טל וילקנפלד (ג'ף בק ועוד) והמתופף שאני אישית אוהב, ג'רמי סטייס (לשעבר ב-New Earth Mud של כריס רובינסון).

יש גם שני אורחים מפתיעים באלבום בדמותם של ג'וני דפ שמנגן גיטרה בשני קטעים וכמו כן זוגתו של אדאמס השחקנית מנדי מור שהוסיפה קצת קולות בשני קטעים גם כן. עם כל זה, מי ששולט ביד רמה באלבום זה כמובן אדאמס עצמו, שחוזר עם אלבום מהנה שיודע להיות גם קליל וגם רציני ועמוק במספר קטעים. בגדול יש פה יותר חזרה לרוקנ'רול הכללי שהיה שם באלבומים עם ה-Cardinals, אך עדיין בסאונד ואווירה מעט אחרים.

הקיץ שהיה וכמעט היה

אז הקיץ עוד שניה מסתיים (מבחינת התאריכים, פחות עם מזג האוויר). מאז חודש יוני לא כתבתי פוסט חדש, לאחר שהקודם סיים פרוייקט מרגש שהוביל בסוף לאכזבה מקומית. עבר מאז המון. אז חודשיים אחרי, הנה סיכום קיץ קטן שלי, עם כמה אירועים שהיו, מקומיים ואישיים, והאלבומים הבולטים כמובן שעשו לי שהנעימו לי את הימים והלילות החמים.

חודש יוני

אז מה היה לנו?

הרולינג סטונס ו-מ. וורד פותחים את מה שאז היה אמור להיות בערך הקיץ הכי טוב פה מבחינת הופעות חו"ל. התחיל המונדיאל. הולנד דופקת חמישיה מול ספרד. אני מאושר. עזבתי את העבודה לחופש מאוד מוצרך. פרוייקט ניל יאנג שלי בבלוג מגיע לשיאו לקראת ההופעה בארץ. ההתרגשות עולה.

אלבומים בולטים:

Rich Robinson – The Ceaseless Sight
the ceaseless sight

אלבום סולו שלישי לריץ' רובינסון, שלוש שנים לאחר קודמו ואחד שהתעלה על הציפיות שלי ממנו. נראה שכך פעם שריץ' חוזר לכתוב שירים לבד ונמצא בפרונט הוא רק הולך ומשתפר. זו לדעתי ההוצאה הטובה ביותר שלו בינתיים. אלבום שלם בהרגשה, עשיר מוזיקלית, עם גיבוי טוב מאחוריו. השירים של ריץ' מאוד מהודקים ויש פה הרבה מההשפעות עליו, הגיטרה שבחיים לא ימאס לי ממנה והמוזיקה שיודעת לנוע היטב בין הסגנונות השונים שברצועות. בינתיים מבחינתי ריץ' מנצח את אחיו השנה והאלבום החדש של ה-Brotherhood של כריס. יש בו משהו הרבה יותר מחובר ואחיד.

חלודה פסיכדלית: הכל על ניל יאנג וקרייזי הורס לקראת ההופעה בתל אביב

אנחנו מתקרבים בדהירה וצעדי ענק לקראת ההופעה בארץ של יאנג וקרייזי הורס. קצת לפני שמגיעים לשם אני מציג בפניכם סיקור מקיף על פועלם של ניל והסוסים יחד לקראת הגעתם ארצה. על האלבומים יחד, השירים ומה אפשר לצפות שיקרה בהופעה בתל אביב. זהו פוסט שמתאים גם למי שכבר מכיר די טוב את הסאונד והמוזיקה של יאנג וקרייזי הורס יחד וכמובן גם למי שפחות יודע מה מצפה לו בקרוב בפארק.

לפני שמתחילים כמה נקודות לציון או דברים שצריךכדאי לדעת:

The Alchemy Tour – זה שם סיבוב ההופעות של יאנג וקרייזי הורס יחד שמגבה את אלבומם Psychedelic Pill שיצא ב-2012.

 – ההופעות הן ברובן המוחלט חשמליות ומלאות בסאונד המוכר עם קרייזי הורס, המלוכלך והחופשי, עם לא מעט קטעים ארוכים. בכל הופעה יש קטע מיני-סולו אקוסטי של יאנג לבדו על הבמה לשנייםשלושה שירים.

עד כה נערכו שלושה חלקים של ה-Alchemy Tour:

 – הראשון התרחש בארה"בקנדה באוגוסט-דצמבר 2012.

 – השני באוסטרליהניו-זילנד במרץ-אפריל 2013.

 – השלישי באירופה בקיץ 2013 (יוני-אוגוסט).

 – החלק הרביעי בו אנחנו משתתפים ייפתח בשביעי ביולי, והוא שוב באירופה, יולי-אוגוסט 2014.

על מכתבים, שינויים ואהבות אחרות

לפני חודשיים ניל יאנג שחרר את אלבום האולפן ה-35 שלו – "A Letter Home". האלבום הוקלט בתא הקלטות מיוחד משנות הארבעים והוא כולל קאברים לשירים של פיל אוקס, ברט יאנש, טים הרדין, דילן, ווילי נלסון, ספרינגסטין ואחרים. כל השירים מותאמים לקונספט של ה"מכתב הביתה" כשיאנג פונה לאמו ובעצם מספר לה על מה שעובר עליו דרך השירים הנבחרים. בחירת הקאברים היא מצויינת, כמו גם הקונספט של האלבום. אבל הסאונד שלו פשוט הורס בשבילי את כל חוויית השמיעה.

נכון, זה חלק מהקונספט והרעיון שיאנג וג'ק וויט רצו להביא למציאות, אבל קשה לי לשמוע את האלבום. הסאונד lo-fi הזה הוקלט בכוונה תחילה לאווירה של A Letter Home. לי אישית קשה איתו מאוד. וזה חבל, כי הקלטת סולו "נקייה" בהפקה פשוטה של השירים היתה מראה הרבה יותר טוב את היופי שלהם. במיוחד כשיאנג לבדו עם גיטרה או פסנתר מבצע אותם. האכזבה הקטנה הזו אבל היא חלק ממה שהופך את ניל יאנג ל…ניל יאנג.

לאורך כל הקריירה יאנג עושה מה שבא לו. והוא משתנה. וזו אחת הסיבות הבולטות ביותר למה אני כ"כ אוהב אותו ולמה גם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין רלוונטי מאוד ועדיין אחד האמנים הכי אהובים עלי.