החודש לפני: Brighter Than Creation's Dark

בדיוק היום, אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנת 2008, חוגג עשור ליציאתו. האלבום Brighter Than Creation's Dark של ה-Drive By Truckers, שלא רק נשאר אחד משמות האלבומים האהובים עלי עד היום, אלא גם המוזיקה המצוינת שלו ליוותה אותי המון בשנה בה יצא. ויש בו המון ממנה…כזו שפתחה איזה דף חדש ללהקה שממשיך להיכתב עד היום.

זה היה אלבום של חידוש או איזו יציאה לדרך חדשה של הטראקרס, מיד אחרי העזיבה של ג'ייסון איזבל (והגירושין שלו מהבאסיסטית שונה טאקר). אלבום ראשון בלעדיו מאז Southern Rock Opera של 2001, עם הרגשה יותר נקיה והתחלה מחדש. אני זוכר שדי התאהבתי בו בשמיעה הראשונה, למרות החששות מהשינויים הללו וגם העובדה שהוא ממש ארוך וכולל לא פחות מ-19 שירים שמתפרסים על זמן כולל של שעה ורבע. אך הוא זרם כמו סרט נע עם שירים שמתפקדים בתור סצינות.

הוא נפתח עם רגש גדול וטראגי מהמציאות בדמות Two Daughters And A Beautiful Wife. מפתיחות האלבומים הכי מהפנטות ועצובות שאני מכיר, במיוחד כשמודעים לסיפור מהמציאות שהשיר מתבסס עליו. משהו שפטרסון הוד תמיד ידוע בו בשירים של הטראקרס. הסיפור מאחורי השיר הוא על מוזיקאי שפטרסון הכיר, בראיין הארווי, שנמצא יום אחד ללא רוח חיים ביחד עם משפחתו; אשתו ושתי הילדות שלהם, בנות ה-9 וה-4 בלבד. כל המשפחה נרצחה בביתה ביום הראשון של 2006 והשיר מסופר מהמבט של הארווי כלפי מטה אחרי מותו. מהשירים של הטראקרס שתמיד מעבירים בי צמרמורת.

הסיפור הזה מוציא לדרך אלבום עם לא מעט מהאווירה האפלה הזו, שמתחילה אפילו בעטיפתו החיצונית. עם קצת פחות כסאח של הטראקרס והרבה רצועות רגועות יותר. דבר שהוביל את הלהקה גם באותה שנה לפצוח בסיבוב ההופעות האקוסטי של The Dirt Underneath, משהו שלא עשו בעבר. כל השירים החדשים הללו מלווים בפדל-סטיל הנפלא של חבר הלהקה הטרי דאז, ג'ון נף, והקלידים של המקורב לטראקרס, ספונר אולדהם הוותיק והטוב.

brighter-than-creations-dark

מעבר לחלוקת הכתיבה הקבועה בין הוד לקולי (ואיזבל בתקופתו), לראשונה באלבום הזה גם שונה טאקר תרמה שירים משלה, שכתבה והגישה. יש לה שלושה כאלו פה, בדמות The Purgatory Line ו-Home Field Advantage והטוב לדעתי מבין השלושה – I’m Sorry Houston. הם משתלבים יפה בין הרצועות האחרות, אך כמובן שחלוקת הקולות של הוד וקולי שולטת, כמו בכל האלבומים. מייק קולי תרם פה עוד כמה שירים קלאסיים שלו כגון Three Dimes Down ואחד האהובים עלי שלו אי פעם – A Ghost To Most. שיר שלא משנה כמה פעמים אראה בלייב, תמיד ילהיב אותי ויגרום לי לצעוק את המילים עם הלהקה.

בצד היותר רך של קולי, הבולטים אצלי הם Perfect Timing, שכולל את המשפט המופלא:
I used to hate the fool in me, but only in the morning
Now I tolerate him all day long

מרגעי מייק קולי המבריקים האלה. ואיתו השיר הקטן Checkout Time In Vegas שתמיד אהבתי. מלווה פה ביופי גדול עם הקול של שונה. אני תמיד מחייך כששם האלבום מגיע פה בתור שורה מהשיר. משהו שאני נורא אוהב באלבומים ומקור השם שלהם. הגילוי שלו באחד השירים.

בצד החזק של פטרסון הוד תמיד יותר נמשכתי ל-The Righteous Path וההתמודדות עם פוסט-מלחמה והלם קרב של The Man I Shot. אבל השירים שהכי מתאימים לאווירה השולטת באלבום הם כנראה רצועות כמו Goode's Field Road (שתמיד הרבה יותר ענק בלייב) ושיר אחד שתמיד היה לי אליו חיבור מיוחד – The Opening Act. היה לי איתו גם אחד מבין רבבות של רגעים קסומים עם הטראקרס בהופעות, כשראיתי אותם מבצעים אותו בסאונדצ'ק במלואו מול אולם ריק. זה שיר, כמו עוד כמה אחרים באלבום, שכמעט ולא מבוצעים על-ידי הלהקה בעשור האחרון, או אחרי סיבוב ההופעות של Brighter Than Creation’s Dark.

שיר של פטרסון גם מסיים את האלבום בצורה יפה, ב-Monument Valley. האיזור המדברי האדום בין יוטה ואריזונה, שמסמל בשבילי פיסת אמריקנה די בולטת. עם ליריקה שפוסעת על הדרך הזו, רפרנסים לבמאי ג'ון פורד וג'ון ויין שצילמו שם סרטים ועד למשפט אחד שתמיד עשה לי את השיר או את סיום האלבום הזה, או אפילו מסמל חלק חשוב בכתיבה והקריירה של הדרייב ביי טראקרס:

History is made by the side of the road

מה שתמיד סימל בשבילי את הסיפורים הקצרים מהחיים. אלו שהטראקרס תמיד הכניסו בשירים וגרמו לי דרכם ללמוד קצת היסטוריה או לקרוא על אנשים ואירועים. סיפורים קטנים מן העבר הרחוק וההיסטוריה של אמריקה, או טראגיים של ההווה שלא הרבה שמעו עליהם. בדיוק כמו זה שפותח את האלבום ב-Two Daughters And A Beautiful Wife ומסתיים 75 דקות לאחר מכן במרחבים הפתוחים ומרוקנים מאדם ב-The Monument Valley וכל השירים היפים והחזקים ביניהם שנשמעים מצוין גם עשר שנים אחרי.

אהבתם? שתפו את זה: