בחודש האחרון הגיעו שורה של אלבומים שציפיתי להם. החלטתי לכתוב על ארבעה מתוכם. רציתי לציין גם את האלבומים החדשים של סטיב ארל, Father John Misty ובטי לאבט, אך אשאיר אותם לזמן מאוחר יותר או לסיכום השנה. הנה אלו שהיו יותר בולטים אצלי בחודש פברואר:
American Aquarium – Wolves
אחד האלבומים שהכי שמחתי שיצאו והוקלטו בכלל, כי האלבום הזה לא היה אמור לקרות…אמריקן אקווריום הם מההרכבים היותר אהובים עלי בעשור האחרון בסצינת הרוק הדרומי הבועט והאלט-קאנטרי. יש להם סאונד שקרוב גם ללהקות אהובות עלי אחרות כמו הדרייב ביי טראקרס ו-Lucero. האלבום האחרון שלהם, Burn.Flicker.Die, יצא לפני שנתיים וחצי והוא היה אמור להיות שירת הברבור של ההרכב. הלהקה היתה די מותשת מהדרכים, בצרות כלכליות ויחסים לא משהו בין חברי הלהקה. הם די החליטו לפרק את החבילה אחרי שהאלבום הזה יצא. אבל אז הוא פתאום הצליח במידה מסויימת שגרמה להם לחזור מההחלטה ולהמשיך הלאה. בתחילת השנה שעברה הם הודיעו על אלבום חדש בדרך ששמו Wolves. אלבום שהוציא אותם במובן מסויים גם לדרך חדשה.
בשביל Wolves חברי הלהקה הגיעו מגובשים יותר, נקיים יותר (מאלכוהול ודברים אחרים) וממקום טוב יותר. במיוחד מנהיג ההרכב BJ Barham. הם עזבו את חברת התקליטים שלהם והחליטו לשחרר את האלבום החדש בהוצאה עצמית. הם פתחו דף מימון שהגיע ליעדו די מהר וכביכול הקהל הוא זה שעזר להם להיכנס לאולפן ביוני 2014 ולהקליט את האלבום. זה יהיה מוזר להגיד ש-Wolves הוא אלבום קאמבק, במיוחד למי שלא מכיר את הלהקה והסיפור שלה, אז הייתי אומר שהוא אלבום של לידה מחדש. והוא נהדר. הסאונד שלהם נשאר אותו הדבר, אך הוא נקי יותר, מגובש ומגיע ממקום שמח ושלם. השירים והקול של Barham פוגעים לפעמים בול בעצבים, נעים בין בלאדות אישיות חזקות לסולואים מלוכלכים ולכל אורך Wolves יש הרגשה שזה אולי האלבום הטוב ביותר של אמריקן אקווריום. או לפחות הכי שלם. גם מבחינת רצף השירים וגם עם הרקע עליו הוא גובש. כיף שהם עדיין כאן.
——————————————————————————————————————-
James McMurtry – Complicated Game
עוד כיף היה לשמוע שג’יימס מקמורטרי מוציא אלבום טרי. אלבום ראשון אחרי לא פחות משבע שנים. לא ממש יצא לי לכתוב עדיין על מקמורטרי פה בבלוג. בשבילי הוא תמיד היה הדבר שהכי קרוב היום לטאונס ואן זאנט. ואני לא מגזים בכלל. הוא טרובדור מוזיקלי וכותב שירים מצויין. נמצא בסביבה עוד מסוף שנות השמונים, אבל מעולם לא פרץ כ”כ ונשאר מוכר בסצינות יחסית קטנות. מבחינתי השם שלו צריך להיות מוכר יותר מסטיב ארל, ג’ון פריין, גאי קלארק או וורן זיבון. טוב, אולי לא יותר, אבל לפחות באותה השורה. במיוחד בעשור-שניים האחרונים.
מקמורטרי יצר פה עוד אלבום מלא בשירים עמומים וקודרים, אך גם צבעוניים בדרכו שלו. Complicated Game מזכיר ברובו את הכתיבה והסאונד של הטרובדורים שציינתי קודם והSinger-Songwriters הגדולים של הפולק-רוק-קאנטרי שפרצו בשנות השישים והשבעים. יש בו עגמומיות ורכות במידה הנכונה, כתיבה ודמויות מושכות וסיפורים פשוטים ששזורים בין השירים. סגנון שירים שמזכירים את ווילי נלסון המוקדם או שאפשר למצוא את האבות והסבים שלהם בקלאסיקות כמו Our Mother The Mountain של טאונס ואן זאנט. ההבדל הוא שג’יימס מקמורטרי לא מגיע מאותו המקום. הוא מגיח מצד הדרך והשם שלו בחיים לא יהיה כזה מוכר או מושך. המוזיקה שלו דווקא כן, במיוחד למי שמחובר לז’אנרים האלה ורוצה לעצור רגע בצד, להעלות אליו טרמפיסט עם אקוסטית על הגב ולשמוע את מה שיש לו לספר במשך איזו שעה.
——————————————————————————————————————–
Phosphorescent – Live at the Music Hall
שני האלבומים האחרונים של מת’יו האוק, מי שעומד מאחורי השם Phosphorescent, היו אצלי בסיכומי השנה. הטרי יותר מביניהם – Muchacho, גם מאוד בלט אצלי במהלך 2013. הוא גם הביא להאוק עוד דחיפה מוזיקלית קדימה, בצדק. האלבום החדש לקוח מסיבוב ההופעות שגיבה את Muchacho והוקלט בארבעה ערבים מיוחדים בברוקלין, המקום בו מת’יו האוק קורא לו בית כיום. שבע מתוך עשר הרצועות שבאלבום המוצלח הזה נמצאות ב-Live at the Music Hall, ביניהן השירים החזקים בדמות Song For Zula ו- The Quotidian Beast. יחד עם שירים נפלאים ישנים יותר כמו Los Angeles וחבריו הפחות מוכרים, יש כאן אלבום שמראה צד מעט שונה של Phosphorescent. הפחות משופשף מהקלטות אולפן, קצת יותר נסיוני וכמובן – חי. יופי של אלבום לייב למי שמכיר טוב את המוזיקה והשמות שבפנים ולא פחות למי שרוצה להתעמק ולקפוץ למים העמוקים כאן. הם ממש נעימים.
——————————————————————————————————————–
Rhiannon Giddens – Tomorrow Is My Turn
ריהנון גידנס זה שם שצריך להתחיל להכיר. היא פרצה לפני כשנה וחצי כשהשתתפה באירוע שחגג את המוזיקה של הסרט Inside Llewyn Davis. מי שהפיק את פסקול הסרט הוא טי בון בורנט והכישרון של גידנס תפס אותו באותו ערב. הוא הביא אותה שנה שעברה להיות חלק מה-New Basement Tapes, הסופר-גרופ שהקליטו שירים אבודים של בוב דילן וכללו בנוסף אליה את ג’ים ג’יימס, אלוויס קוסטלו, מרקוס ממפורד וטיילור גולדסמית’. האלבום שלהם היה אצלי בסיכום השנה האחרון.
השנה בורנט ממשיך להפיק אותה, אבל הפעם כשהיא המרכז. זה קורה באלבום הסולו הראשון שלה שיצא עכשיו – Tomorrow Is My Turn. אלבום קאנטרי-בלוז עם נגיעות של פולק ומוזיקת עולם. זה אלבום מאוד שורשי וגידנס מבצעת בו שירים שנכתבו רק ע”י נשים או שהתפרסמו בגלל קולות נשיים מוכרים. יש מצב שיום אחד גם הקול של גידנס עצמה יהיה השפעה לדורות הבאים. עד אז אפשר להתענג מקול חזק שמקבל עכשיו את ההתחלה שלו ואור זרקורים שבהחלט מגיעה לו ולה. התחלה של קריירת סולו שיהיה מעניין לראות לאן תמשיך.
——————————————————————————————————————–
החודש לפני – מהדורה דרומית מקוצרת:
גיינסוויל וג’קסונוויל הן שתי ערים יחסית קרובות בצד היותר צפוני של פלורידה. זה שיחסית קרוב לגבול עם מדינת ג’ורג’יה. מהצדדים הדרומיים האלה של ארה”ב. עם היסטוריה מוזיקלית ראויה ושני הרכבים די בולטים שמגיעים משני הערים הללו. נסיעה של שעה וחצי בערך מפרידה ביניהן. עשור אחד גם מפריד בין שני אלבומים שמגיעים משם. אלבומים פחות פופולאריים של ההרכבים הדרומיים המוכרים שהקליטו אותם, אך לא פחות חשובים.
Lynyrd Skynyrd – Nuthin’ Fancy
מרץ 1975
האלבום השלישי של לינרד סקינרד הוא כנראה האלבום הכי פחות נחשב שלהם מתוך החמישה שהוציא ההרכב המקורי. זה שהתרסק באוקטובר 1977 וסיים את הקריירה הקצרה של רוני ואן זאנט ואת סקינרד כולה מבחינתי (כל ההרכבים תחת השם שהגיעו לאחר מכן הם יותר הצל של הדבר האמיתי שמת מוקדם מהצפוי). ואן זאנט נולד בג’קסונוויל, המקום בו גם ה-Allman Brothers החלו את דרכם ב-69 וזה שדרק טראקס נולד בו וקורא לו בית כיום. מקום שהמילים “רוק דרומי” נופלות עליו בול. אפשר להגיד שהז’אנר כפי שמוכר לנו כיום נולד שם.
האלבום Nuthin’ Fancy הגיע אחרי שני אלבומים ראשונים סופר-מוצלחים. מלאים בלהיטים ופריצה היסטרית של הרכב שהיה גאה מאוד מהמקום ממנו הוא מגיע. אפשר להגיד שהוא קצת נכבא אל הכלים בדיסקוגרפיה. אחריו הגיעו שני אלבומים מוצלחים יותר גם כן. הוא יושב שם באמצע, קצת רחוק יותר מאור הזרקורים, אבל בהאזנה הוא בוהק לא פחות. הוא כולל בתוכו את כל האלמנטים של סקינרד. התקפת הגיטרות, הרוקנ’רול החופשי, הצד הרך (Am I Losin) וקצת בלוז-רוק ובוגי ש-Little Feat היו מתגאים בו (בדמות השיר Made In The Shade). וכמובן הרצועות הנוקבות. המוכרת ביותר מכאן היא Saturday Night Special, השיר שפותח את האלבום ויוצא כנגד אחזקת נשק חוקי בארה”ב. הוא ושיר הסיום Whiskey Rock-a-Roller הם השניים הכי מוכרים פה וגם שירים שהמשיכו להיות חלק מרפטואר הלייב הקבוע של הלהקה.
קשה להגיד ש-Nuthin’ Fancy הוא האלבום החלש ביותר של סקינרד המקורית, כי לא ממש היה לה אלבום חלש. הוא אולי הפחות בולט בין כל המוצלחים, אבל מסתכל עליהם בגובה העיניים. גם החודש כשהוא מציין 40 שנה ליציאתו.
—————————————————————————————————————–
Tom Petty & The Heartbreakers – Southern Accents
מרץ 1985
טום פטי אף פעם לא שוכח מאיפה הוא הגיע. הוא ו-Heartbreakers חוזרים מדי פעם לגיינסוויל, פלורידה, המקום בו גדלו והתפתחו. ב-1985 היה אמור לצאת האלבום שהכי חוזר לשם, מבחינת האווירה והז’אנרים שמקיפים את המקום. לאלבום קראו Southern Accents והוא אכן שוחרר, אבל הקונספט שלו קצת הלך לאיבוד בדרך.
התכנון המקורי של Southern Accents היה אלבום קונספט על טהרת הז’אנרים עליהם פטי והחבורה גדלו. הרוק הדרומי, הקאנטרי-רוק והסביבה. שורה של שירים היו מוכנים, אבל אז דייב סטיוארט מיוריתמיקס נכנס לתמונה. הוא היה ממפיקי האלבום וכתב שלושה שירים עם פטי שנכנסו ל-Southern Accents. אחד מהם זה השיר הכי מוכר פה – Don’t Come Around Here No More. שיר שהאמת אף פעם לא כזה אהבתי. הוא ושאר ההשפעה המוזיקלית של סטיוארט הכניסו יותר את האייטיז לאלבום ודחפו מעט החוצה את האווירה הדרומית והביתית שהיתה אמורה להיות שם. מהשירים שנשארו בחוץ אפשר למצוא קטעים כמו Trailer ו-The Image of Me (ששוחררו מאוחר יותר בקופסא של Playback) או ה-Apartment Song שפטי הכניס לאחר מכן לאלבומו Full Moon Fever. שירים שהיו הופכים את האלבום הזה להרבה יותר טוב ואחיד.
בשירים המקוריים של הקונספט שנשארו אפשר למצוא כמה נהדרים. הלב שלהם ושל האלבום הזה הם שיר הפתיחה Rebels ושיר הנושא, אותו גם ג’וני קאש בחר להקליט באלבום השני בפרוייקט האמריקנה עם ריק רובין (ה-Heartbreakers מגבים אותו שם). שני שירים שכל להקה דרומית כיום אמורה להעריך. אפשר להוסיף אליהם את הסיום של The Best of Everything. חבורה שהיא בעצם הייצוג האמיתי של האלבום והבסיס שלו.
Southern Accents הוא לא מהאהובים עלי של פטי והחברים, וזה חבל, כי הוא היה אמור להיות כזה…עם הפקה שונה לגמרי ובחירת שירים נכונה הוא יכל להיות משהו הרבה הרבה יותר טוב. עדיין, הוא מכיל את אותן שאריות טובות יותר של קונספט ואווירה שלא כזה צלחו ושירים בודדים ששרדו את מבחן הזמן אצלי ומציינים עכשיו 30 שנה איתנו.
Southern Accents – Live from 30th Anniversary Concert at Gainesville, Florida
——————————————————————————————————————–
אסיים עם השפעות\מחוות לשני האלבומים האחרונים:
North Mississippi Allstars & Friends – Whiskey Rock A Roller
Johnny Cash – Southern Accents